התגובה של נתניהו יצרה אפקט סטרייסנד למחאת בלפור

בניגוד למשברים תקשורתיים קלאסיים, בהם ניתן למשוך את הזמן עד שתהיה פנייה מכלי התקשורת ואז לנהל את המשבר בהתאם לאופי הפנייה ולטיב הפרטים שהגיעו לעיתונאי, בניהול משברים בעידן הרשתות החברתיות אחת ההתלבטויות הגדולות היא השאלה האם ליזום ומתי. אפשר לנהוג כמו במשברים תקשורתיים, לפני שהדבר מתפרסם, אבל אז הסיכון הוא להגביר משמעותית את הסיכוי למשבר ואף ליצור סיקור עיתונאי שיעצים את התפוצה – בשעה שהשהיית הפרסום עשויה לשמור את עילת המשבר מחוץ לתודעה הציבורית.

אחד האלמנטים שמוסיפים להתלבטות הוא התנהגות הגולשים. להודעות, לתגובות ולפוסטים שנכתבים יש אלמנט שמצד אחד מזרז את התהליך אבל מצד שני מסנוור ומקפיא. הסיבה לכך היא שכל פוסט שלא הביא לפיצוץ, כל תגובה שלא יצרה את החשיפה השלילית, מטמיעים את התחושה שייתכן וגם הפעם ניתן יהיה לצלוח את התקופה המשברית, בלי שיהיה לה ביטוי משברי ברשת.

המאבק נגד החשיפה מושך תשומת לב גדולה מהבעיה עצמה

למשוואה זו ניתן להוסיף את איכות התגובה ואת ההתאמה שלה לטענות שעלו. כשמדובר במשבר תקשורתי קלאסי, ניתן לבחון את הידע שיש לעיתונאי, להגדיר מידע שעובר און רקורד ואוף רקורד וניתן להגיע למה שהשר צחי הנגבי חשף באולפן חדשות 13: "סיכומים מראש". ברשת זו כבר אופרה אחרת, שם אין סיכומים, אין עם מי לסכם וכל שיחה בהודעה או בטלפון עלולה להיות און רקורד במקרה הטוב ובמקרה הגרוע מצולמת או מוקלטת ומשודרת. מסיבה זו מומלץ להקשיב היטב לטענות, להבין ולהתאים את התגובה לטענה.

כשלא מקשיבים ובעיקר כשלא מצליחים להבין את הנורמות ואת הרעיונות, שעומדים מאחורי הטענות, מתבשלים התנאים לאפקט סטרייסנד. המושג אפקט סטרייסנד הוא הכינוי לניסיון השתקה של מידע שיוצא משליטה, זכר לניסיונה של השחקנית-זמרת ברברה סטרייסנד להיאבק על מניעת פרסום צילום ביתה באתר אינטרנט – מאבק שזכה לחשיפה ולתשומת לב ציבורית גדולה כתוצאה מניסיון ההשתקה עצמו ופחות מתמונת הבית שלה באתר.

ברברה סטרייסנד

כל עוד המחאה היתה בבלפור, נתניהו הצליח לבלום אותה

הסיפור של המחאה בנתניהו דומה. המסר למה לא נתניהו הוא מסר מורכב שב-5 מערכות בחירות נכשל ולא הצליח לעבור את הרוביקון. השילוב של הקורונה עם מצבו המשפטי יצרו את ההזדמנות או הבליטו את הכישלון שלו – תלוי באיזה נרטיב תבחרו לקרוא את המשפט הזה: ימני או שמאלי. ועדיין, זה מסר מורכב. את המסר המורכב הזה ניסו להבהיר כמות מכובדת אבל לא מספיקה של אנשים בכל סוף שבוע בגשרים, בצמתים ובבלפור – הדובדבן שבקצפת.

אי אפשר לומר שהמחאה הזו לא יצרה עניין אבל כל עוד היא הייתה – גם בשיאה – הצליחו לשמר אותה במחוזות הידועים של השמאל. גם אם מדי פעם נקלעו אליה חובשי כיפות וחרדים, הם לא היו המאסה העיקרית, היה לה צבע. כל עוד זה היה המצב, אפשר היה להתייחס אליהם כ"מפיצי מחלות" וכ"מדגרת קורונה". אפשר גם היה להתייחס אליהם כאל אנרכיסטים חסרי אחריות, כאל שונאי חרדים וכאל מפגינים בתשלום שממומנים על ידי אהוד ברק – עובדות, נתונים, זה לא העידן המתאים לכך.

המסרים האלו עוברים בקבוצות פייסבוק וגם בוואטסאפ, באמצעות משפיעי ומשפיעני רשת וגם באמצעות דף הפייסבוק של ראש הממשלה עצמו, שמבצע כאן קרב בלימה ראוי לציון מדהים בהיקפו ובעוצמתו. במסגרת הקרב הזה נתניהו מצליח למנוע תסיסה אמיתית בליכוד אבל אם נתמקד בעולם הרשתות החברתיות, ההצלחה שלו היא בבלימת לא מעט פרצות בתוך המחנה שלו.

"עוד 5 מנדטים" הוחלף בציפייה לקשית

ועדיין, משהו פה משתנה. משהו שדומה שהוא גדול אפילו על נתניהו – אלא אם במבחן התוצאה, בתוך 5 שנים, הוא יצחק אחרון. העניין הוא שעד עכשיו כל אמירה או מעשה נגד נתניהו לוו במנטרה של "עוד 5 מנדטים" אבל לא רק שהמנטרה הזו שחוקה וזה כבר לא קורה, בסקרים שמתפרסמים המנדטים מגיעים למישהו אחר.

נכון, תומכי נתניהו רבים משוכנעים שלקראת הבחירות הוא יזמין מאיביי את הקשית המפורסמת וישתה את המנדטים של בנט, אבל לא כל תומכיו שותפים לתחושה הזו. אם פעם השיח על נתניהו היה שיח "מכביסטי" שסוגד לניצחונות, היום ניתן לקרוא לא מעט שיח "הפועלי", שלומד לחיות משבת לשבת, גם עם הפסדים. יש כאן שינוי בטון.

הגבלת ההפגנות יצרה הצדקה, נגישות וניראות של אנשים אמיתיים

למעשה, לנתניהו קרה דבר מוזר: כל צעד שלו נגד המחאה רק מחזק אותה. כל עוד המחאה היתה בבלפור, אפשר היה לשלוף נגדה את כל הטענות שהזכרנו, אבל הגבלת המחאה לטווח של קילומטר יצרה שלושה אלמנטים שככל הנראה לא חשבו עליהם: הצדקה, נגישות וניראות. עכשיו, כשהיא מתנהלת בכל עיר ובכל ישוב, ושומרת על מרחק – היא כבר לא מתאימה לתיאור והצעדים נגדה מעניקים למפגינים את התחושה שהיא מוצדקת ושהדמוקרטיה אכן בסכנה.

כעת היא אף מונגשת יותר, כי במקום לדאוג לבייביסיטר ולעמוד בפקקים, הרבה יותר קל למפגינים לפתוח אתר אינטרנט, שהוקם להפגנות בטווח של קילומטר ולפי המידע ב-Who.is עומד מאחוריו אדם בשם גיל טפר, לאתר הפגנה קרובה ולהצטרף אליה בזמן שהילדים משחקים בפארק הסמוך. הרבה יותר קל לאנשים קשישים לצאת 10 מטרים מפתח ביתם והרבה יותר קל לפתוח עוד ועוד מקומות הפגנה – כולל ירוחם וגוש עציון.

ומבחינת הנראות, אם לנתניהו וצוותו הפריע הסיקור החדשותי במוצאי שבת, עכשיו הפיד כולו נשטף בתמונות, סרטונים ושידורים חיים מהפגנות בכל הארץ. נכון, הבועה שעטפה את המפגינים בבלפור, לפיה יש המון שלם שמסכים איתם התפוצצה (ואיתה תחושת הביטחון) , כעת הם מרגישים את הרחוב, את מי שלא מקבל אותם, את מי שמתנגד להם, את מי שתומך בנתניהו – אבל הנחישות שלהם לא באמת נפגעה, היא רק גברה.

אבל ההשפעה האמיתית היא בנראות, בצליל הזמבורות שמגיע עד לבית, בפיזור של ההפגנות, בתובנה שייתכן ויש סדק, שיש מחאה ושהיא לא בהכרח מורכבת מאנשים ששילמו להם, היא מורכבת מהשכנים שלנו, מאנשים שאנחנו פוגשים במכולת, מאנשים אמיתיים ולא מחייזרים.

מפגין מדליק אבוקה

הפרחים למשטרת ישראל

לנתניהו יש שותפה בכירה לאחריות על אפקט הסטרייסנד של המחאה והיא משטרת ישראל. כתבי הפוליטיקה והמשטרה עשויים לקשור את האחריות הזו בזהות השר הממונה, אבל חלוקת קנסות על אי שמירת מרחק בין מפגינים, על התקהלות אסורה ובדיקת תעודות זהות של מפגינים, כדי לוודא שהם לא חרגו מתחום הקילומטר, אולי נכונים מבחינה מבצעית אבל הם נתפשים בעיניי המפגינים כשיטור יתר – אחד האלמנטים של מעבר מדמוקרטיה לדיקטטורה. והכל עולה לרשת בזמן אמת.

גם התמונות והסרטונים שמופצים ברשת על אלימות משטרתית, על שוטרים שמכים מפגינים, עולים עליהם עם סוסים ומנתבים אותם למתחמים צפופים. אולי הדבר נכון בפרקטיקת ניהול הפרות סדר אבל אלו בדיוק החומרים שמהם המפגינים ניזונים, זו בדיוק ההתנהגות שכנגדה הם מפגינים, זו בדיוק ההתנהלות שלא תורמת להרגעת הרוחות, במיוחד כשברשת צפים סרטונים שבהם המשטרה נוקטת במדיניות מכילה יותר בריכוזי אוכלוסייה אחרים.

דומה שהמשטרה צריכה עכשיו יועץ אזרחי, מורה לאזרחות, שינחה אותה כיצד לא לנהוג במפגינים. זה מתחיל מלא לשלוח לפאנל טלוויזיוני את ראש אגד חקירות – כן גם אם הוא רהוט – זה פשוט מעלה אסוציאציה למשטרים אחרים וזה ממשיך במסרים שמתייגים את המפגינים כאלימים ומוקראים על רקע קטעי וידיאו שמתעדים אלימות מצד שוטרים.

נתניהו מעולם לא התנסה במצב שבו היריב מרוויח מכל צעד שלו

במשך השנים הוכיח ראש הממשלה שהוא מכיר ושולט ברזי עידן השיימינג אבל אם הוא היה מחליף דיסקט מ-mode בחירות ל-mode הישרדות, ייתכן והוא היה במקום אחר. נתניהו בחר להמשיך לדבר אל הציבור שלו ובמסרים שלו השאיר ציבור שלם מחוץ לגדר – כולל תיוג שלהם כאשמים במצב. ייתכן שהוא מאמין בכך, באמת ובתמים, אבל לא זו הדרך לרכוש אמון ולגלות מנהיגות, בטח לא בעידן הרשת שבו כל תוכן זוכה מיידית לפרשנות.

לו נתניהו היה מקשיב לתוכן הטענות של המפגינים, לנורמות שהם מציפים ושכנגד החריגה מהן הם מוחים ובמקום להילחם בהם הוא היה זורם איתם. אם נתניהו לא היה במסע בחירות תמידי, אם הוא היה מנצל את זמן המסך שלו ואת עמוד הפייסבוק שלו כדי להיאבק בקורונה במקום במחאה, תחושת ההצדקה שלה היתה פוחתת. לו נתניהו היה מכיל אותן, מקבל אותן – או כפי ששרון היה נוהג לומר: מחבק אותן חזק עד שניתן לשמוע את הקנאק – המחאה היתה מתפוגגת, היא היתה נתפשת בלתי אמינה, נתפשת במקום שאליה היא כמעט והגיעה: מחאה של השמאל שלא יודע ששלטון מחליפים בקלפי.

בדיוק כמו אותו ניסיון כושל של השחקנית ברברה סטרייסנד להשתיק את פרסום תמונת ביתה, הניסיון להשתיק את המחאה הוא זה שהצית אותה במאות מוקדים. נתניהו כבר התמודד וניצח מגוון יריבים אבל הוא מעולם לא התנסה במצב שבו היריב שלו מרוויח מכל צעד שלו. עד כה זו היתה פריבילגיה של נתניהו אבל, גם אם אין בצד השני מועמד אמיתי ולא ברור מי יהיה זה שירוויח מהמצב, עכשיו זה קורה ולאו דווקא לטובתו של ראש הממשלה.

הטור נכתב במקור על ידי המשבריסט עבור גלובס

0 0 vote
Article Rating
, , , , , , , , ,
התנצלות כבר לא מספיקה. תשאלו את רועי ארד
משבר הרשת של עידן רייכל
הרשמה לעדכונים על תגובות
התראה של
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
תפריט
0
Would love your thoughts, please comment.x
()
x