אתמול בהרצאה, שמעתי (שוב) מהקהל את האמירה: “אין פרסום רע”. ספק אם דניס צ'רקוב ומישל טרוני היו צריכים את הפרסום שהם קיבלו מהחשיפה של דניאל אלעזר בכאן 11.
זו לא רק החשיפה המטרידה, שמטילה ספק בחברה, במוצר שהיא מספקת ובמניעים של שותפיה. זה גם השיח, החשיפה מעבר לגבולות התאגיד, האיזכורים בגוגל וכמובן הפגיעה הקשה במוניטין של מישל ודניס.
כל אלו עלולים לפגוע בגיוס לקוחות, משקיעים וביצירת השת“פים הנחוצים להמשך תפקודה – וזה בלי לקחת בחשבון את הפגיעה במיתוג האישי של דניס ומישל וביכולת שלהם לפעול ולהתפרנס כפרזנטורים ומשפיעני רשת.
עד כאן המשבר התקשורתי. שלושת הרבדים הנוספים הם אלו שמעניינים יותר מבחינה משברית: מלחמת המדיות, הגדרת המשבר והתפצלות המשבר
מלחמת המדיות של דניס ומישל
תקשורת שעושה את עבודתה וחושפת חשדות לאי סדרים או לחשש מהונאת פרמידה היא אולי לא שכיחה מספיק, אבל לא משהו חדש. השינוי כאן הוא בצד הנחשף. לצד הזה יש כוח, לא יוצא דופן מבחינת כסף, לא יוצא דופן מבחינה משפטית או רגולטורית. הכוח הוא כוח של מדיה ויכולת העברת מסר להמון ואם נהיה מדויקים יותר: לקהל הרלוונטי שלו.
יש כאן התנגשות מדיות בין האולד סקול של תקשורת תחקירים לבין עולם משפיעני הרשת, שבפוסט אחד (או בסרטון) מגיעים לעשרות ואף מאות אלפי צפיות. עם כל הכבוד לחדשנות הדיגיטלית של כאן, יש כאן פערים בין צרכני המדיה של החדשות לבין צרכני המדיה של משפיעני הרשת.
יש כאן פער בשאלת הסמכות והאמון. לא בטוח שהאמון נמצא ב-100% בצד של כאן 11.
מהו המשבר של דניס ומישל?
הרבה גבות הורמו בעקבות התגובה של קבוצת אמוזה, שלא היתה בכיוון של לקחת אחריות, לא הציגה הסבר מספק לשאלות על המוצר, הפוטנציאל העסקי וחוסר השקיפות. במקום אלו התגובה עסקה בגרירת שחקן אחר לסיפור: פאפא דיגיטל ומיצובה כאיש הרע בסיפור. על פניו זו בחירה אומללה, שמעידה על בריחה מהתמודדות.
העניין הוא שאם מישל, דניס ושותפם אריאל אהרוני גיבשו תמונת מצב ומיפו את הנזקים האפשריים כתוצאה מהחשיפה, הם יכלו לגלות שיש קהל אחד, שהוא המשמעותי ביותר. הקהל האסטרטגי, זה שבידו הכוח לקבוע לאן הולכים מכאן.
הקהל הזה הוא (באופן לא מפתיע) הלקוחות שלהם, אלו שמושקעים אצלם. אם הקהל שלו ידרוש עכשיו את הכסף חזרה, אין חברה והסיפור של אלעזר ושל כאן יקבל חותמת של חשיפת פירמידה. אם הקהל הזה ישתכנע שדניס ומישל, ושותפם אהרוני, כשרים – העסק יקנה זמן.
המשחק פה הוא על אמון מול קבוצה מצומצמת ולכן הצעקות, ההתלהמות, ההתקפה האישית על כתב כאן 11, האיומים בתביעה והצפת חלקם של פאפא דיגיטל, בתוספת האשמות על גניבה, חבלה ועוד. הרעיון הוא פשוט: ככל שיוטל ספק גדול יותר בכתב, בכלי התקשורת ובקשר שלהם עם חברת פאפא דיגיטל, כך ניתן יהיה להטמיע את המסר שאמוזה היא בצד של הקורבן ולא בצד של העוקץ.
כל הצדדים חוטפים
בפני מישל ודניס עומדות שתי אפשרויות: להכיר ולהודות בטענות, שלעסק שלהם יש מאפיינים של פירמידה או להילחם עליו. הם בחרו להילחם עליו והדרך שלהם, כאמור, היא לגבות תג מחיר מהכתב ומחברת פאפא דיגיטל. ויש להם כוח לעשות את זה.
כמו שזה נראה הסכסוך העסקי וגם העובדות יתבררו בבית משפט או בגישור. זה לא מיידי וזה ייקח זמן, אבל בינתיים יש כאן קהל אסטרטגי שצריך לקבל החלטה באיזה צד הוא: זה שמודה שהוא קורבן ומפנים שהכסף שלו לא יחזור או זה שיש לו סיכוי.
למתבונן מבחוץ זוהי החלטה רציונלית. לצעירים שייקח להם זמן להרוויח את הסכומים שאבדו זו החלטה אמוציונלית ולכן האמון חשוב יותר. זו גם הסיבה שתהיה להם נטייה להשתתף בשיימינג נגד דניאל אלעזר ונגד פאפא דיגיטל. זו גם הסיבה שגם הנכסים הדיגיטליים של הצדדים האלו צריכים להיכנס לכוננות ספיגה. עבור פאפא דיגיטל זה משבר אבל עבור אלעזר זו גם הזדמנות לשדרג את מעמדו העיתונאי.
- על כלבלב לבן קטן ופיג'מות ורודות – המופע של תיאטרון הטרור
- מה קורה לחוויית הלקוח בזמן משבר?
- ניהול המשבר של שטראוס עבר לשלב החזרה לשגרה
- מהי "הסערה ברשת" של זארה ומה היא יכולה לעשות?
- האיום המשפטי של דיפלומט על גיא לרר התפוצץ להם בפנים
