ההחלטה של בני גנץ לחבור לבנימין נתניהו יצרה שיח נרחב ברשת ואת דף הפייסבוק של גנץ למקום הכי מעניין בה. בימין השיח מתמקד בהחלטה של נתניהו לשבור את הגוש. בנוסף הביקורת מימין עוסקת גם בוויתור הערכי על תיק המשפטים לכחול לבן ותיקי הכלכלה והרווחה לעמיר פרץ ואיציק שמולי שנתפשים סוציאליים מדי. למעשה, חלקים הולכים וגדלים בפיד מבטאים שגם בימין מסכימים עם הטענה של השמאל: נתניהו מעוניין יותר בנתניהו ופחות בימין.
ועדיין, עם כל הכבוד לשיח בימין, הצד המעניין יותר במקרה זה הוא השמאל, שהרגיש שלקחו לו את ההישג של עצירת נתניהו. אותו שמאל, שלמרות הסכינים והפוליטיקה שמאפיינת אותו, הצליח להציג חזית אחידה במשך שתי מערכות בחירות. אבל החזית הזו התפרקה כמו אטב כביסה, שבילה יותר מדי זמן בשמש והעניק את הקולות הקריטיים שלו לנתניהו.
את הביוש המבטל כלפי הצמד צביקה האוזר ויועז הנדל (ששכח מי נשכבו עבורו על הגדר אחרי ראיון הדרבוקות) החליף שיימינג חריף יותר נגד אורלי לוי (שעבר אסקלציה ובהמשך הפך לבריונות רשת), המשיך לשיימינג רפה נגד עמיר פרץ (שכנראה מראש ציפיות המחנה ממנו לא היו גבוהות) ושיימינג דל כנגד איציק שמולי, שייתכן ויפגע בעתידו הפוליטי.
אבל כשגנץ חצה את הרוביקון, מחנה השמאל התפצל (שוב). היו מי שתמכו בצעד מנימוקים פרגמטיים של חוסר ברירה והיו מי שראו במהלך כטעות פטאלית. בבסיס השיח הזה עמדו שתי נורמות: פרגמטיות (מניעת בחירות נוספות) ומעילה באמון.
"הסוד" של גנץ נחשף
המושג ספירלת השתיקה של אליזבת נואלה-ניומן עוסקת בשאלה איך רעיונות קיצוניים מצליחים להגיע למיינסטרים. לפי התאוריה של נואלה-ניומן, השיח הפרגמטי מצומצם יחסית משום שהביקורת נגדו פופולרית יותר והתומכים בו לא רוצים לחשוף את עצמם למחיר החברתי המתלווה אליו. היום למחיר החברתי הזה יש שם: "שיימינג" והנכונות לשלם אותו נפגעת כשתומכים ברעיון בלב כבד ולא ב-100%. לעומת זאת, השיח הביקורתי מתרומם לגבהים חדשים.
מבחינה של תהליך גיבוש הנורמות, קורה כאן משהו מעניין. ייתכן שדווקא הסטירה הזו היא מה שהיה נחוץ למחנה השמאל כדי לחדד את הערכים שלו, לחדול מהעמימות שלו ולבוא בחשבון עם הפוליטיקאים שמייצגים אותו. מצד אחד, השמאל מוכיח שהוא מקבל את הביקורת שהוטחה מימין בגנץ על היותו לא ראוי אבל מצד שני, הוא מוכיח שכמו הימין גם הוא יודע ברגע האמת להצטופף מאחורי המנהיג (לשעבר).
במסגרת פריקת עול המנהיג, מתפרסמים ברשת פוסטים שחושפים מצד אחד את עומק ההתייצבות ומצד שני את הינדוס התודעה שהביאו את גנץ להיות מועמד ראוי – זו שהתבססה על הנכונות של ציבור להצביע לו ולאו דווקא על המסוגלות הפוליטית והמנהיגותית שלו. למגמה זו הצטרף לפני יומיים העיתונאי יקיר אלקריב.
בפוסט אאוטינג עצמי שפרסם, תחת הכותרת: "נמנמת, קשקשת, פטפטת – זכרונות מבית בני גנץ", סיפר אלקריב על מאמץ הינדוס התודעה שעשו בידיעות אחרונות להוציא מבני גנץ כותרת באותו ראיון מפורסם, שהיה יריית הפתיחה שלו בקמפיין. בראיון הוא מספר על הגמגום, השתיקה, ההימנעות מנקיטת עמדה בכל מה שנוגע לעתידה ולמציאות הגיאו-אסטרטגית והכלכלית-חברתית בה נמצאת מדינת ישראל. ההצלחה היחידה היתה, איך לא, בכותרת: "בשום פנים ואופן לא אשב עם ביבי תחת כתב אישום".
בסוף הפוסט מספק אלקריב שתי תובנות, האחת שצפה בו מיד בתום הריאיון והיא ש"ביבי יאכל את גנץ בלי מלח". השנייה נכונה להיום ובמסגרתה יאיר לפיד הוא האופציה היחידה הראויה משום שהוא "ישר וחרוץ" ושהוא "בשל להיות ראש ממשלה". הנקודה השנייה פחות רלוונטית לנושא, אבל הראשונה מעידה על הינדוס התודעה וחשיפת ה"סוד" של גנץ, שהוא לא באמת מתאים.
- על כלבלב לבן קטן ופיג'מות ורודות – המופע של תיאטרון הטרור
- מה קורה לחוויית הלקוח בזמן משבר?
- ניהול המשבר של שטראוס עבר לשלב החזרה לשגרה
- מהי "הסערה ברשת" של זארה ומה היא יכולה לעשות?
- האיום המשפטי של דיפלומט על גיא לרר התפוצץ להם בפנים
הפוסט של אלקריב חשף את הינדוס התודעה של ידיעות אחרונות
במישור האישי יש פה אאוטינג עצמי, חשיפה של סיפור מעניין על ההתגייסות של אלקריב וחבריו למען מועמד שלא אומר כלום, במטרה להשפיע על ציבור מסויים לתמוך בו לראשות הממשלה. במישור האישי הזה, יש פה הכאה על חטא, ניסיון התנקות ותהליך התפכחות מהקסם (שלא היה), קסם שנגוז ברגע שגנץ שבר את המחנה והעניק את המפתחות שקיבל לנתניהו.
אבל החלק המעניין הוא במישור הארגוני, במישור של המותג שבו כותב אלקריב: "ידיעות אחרונות". כאן יש משמעות אחרת, כי לחשיפה האישית שהוא סיפק יש אאוטינג משמעותי גם לעיתון שבו הוא עבד והיא חושפת שלושה דברים מאוד בעייתיים:
- יש כאן עדות מבפנים להתגייסות של "ידיעות אחרונות" נגד נתניהו – כאילו לא נלמד כלום מהאירוע ההוא ב-2015, שבו הניח העיתון את כל הז'יטונים על יצחק הרצוג, תוך דריסת נורמות עיתונאיות.
- יש כאן הוכחה לתיאוריה של נתניהו לכך שהיריב האמיתי שלו הוא מו"ל ידיעות אחרונות, נוני מוזס, ולא המועמדים נגדו.
- הוא אולי רצה להלל את יאיר לפיד, אבל למעשה פגע בו, כי הוא סימן אותו כמועמד הנחשק הבא (החוזר) של ידיעות.
מחקר של מספר שנים הביא אותי למסקנה שבבסיס כל משבר רשת עומד שיימינג, שאומץ על ידי קהל היעד של המותג. באופן אירוני, המדריך הראשון להתמודדות עם שיימינג נכתב בפרקי אבות בציטוט "דע מאין באת ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן את הדין".
בעידן הרשת האקאונטביליות היא כבר לא בלבדית מול אלוהים, כפי שנכתב במקורות, אלא מול קהל הבוחרים, קהל הלקוחות וקהל המנויים וקוראי העיתון. היום, כשלכל דבר יש תיעוד, כשההפצה חוצה מגזרים ופלטפורמות וכשהפרשנות לדברים פתוחה בפני כל, כדאי לחשוב טוב על משמעות דברים שאנחנו עושים. לפעמים יש בחיים אילוצים ולכן, כדאי לחשוב טוב יותר על המשמעות של החשיפה שלהם גם אם היא נעשית במסגרת הכאה פרטית על חטא.
נכתב במקור על ידי המשבריסט לגלובס
