כל מותג צריך להיערך לשעת משבר, משום מה ההסברה הישראלית לא עשתה את זה

הסרטונים שמגיעים אלינו לטלפון הנייד הם חלק מזירת המלחמה בעידן הנוכחי. כמו שבעבר אלו היו כלי התקשורת, שהשפיעו עלינו, היום אלו הרשתות החברתיות, בדגש על אלו שנעדרות הרגולציה (בעיקר העצמית, טלגרם לדוגמה).

בעידן הדיגיטלי, כלי התקשורת לא עומדים בקצב צריכת התוכן של הצופה הממוצע, ואסור שהם יעמדו – אבל זה כבר נושא לטור אחר. הציפייה לתוכן לפי דרישה, האפקט הפסיכולוגי של עדכון, ה-FOMO, שזה Fear Of Missing Out, חוסר האונים, כל אלו הופכים אותנו ממזפזפי שלטים מצטיינים מפעם לגוללי פידים אין סופיים ומאתלטים בקיפוץ בין אפליקציה לאפליקציה.

אין שום סיבה לשתף פעולה עם מאמץ התודעה של החמאס

ועל הרקע הזה זה מגיע, כל אותם סרטונים שמתעדים רגעים של אימה, רגעים של זעזוע, רגעי גבורה וגם רגעים של אחרים – של האויב. רגעי השפלה, רגעי ביזה, רגעי לינץ', רגעי שמחה לאיד ועוד. אלו סרטוני תעמולה, שמשרתים את החמאס ואת הג'יהאד. את האויב.

לסרטונים האלו יש מטרה. המטרה שלהם היא משולשת: ברובד הראשון, הם נועדו להשרות פחד, שיתוק, דמורליזציה ולפגוע בנכונות שלנו להיאבק. ברובד השני, להפגין עד כמה אנחנו שבריריים מחוץ למטוסים שלנו, עד כמה אנחנו חלשים ושניתן לנצח אותנו. וברובד השלישי, הם נועדו להאדיר את חמאס וג'יהאד בקרב הקהל המוסלמי, זה שרואה בישראל כאויב, על שהגיע להישג הכי גדול על ישראל ב-75 שנות קיומה.

זה המקום לציין כי אם אין לכם או לכן סיבה אמיתית, אין צורך לשתף פעולה עם המאמץ התודעתי הזה. לא חובה לצפות בתכנים שלהם, לא חובה להעביר אותם הלאה ובעיקר לא חובה לאפשר לתחושת ההישג שלהם להשפיע עלינו כרגע או לגרום להם להגדיר עבורנו את המטרות והתגובות שלנו במלחמה שנכפתה עלינו.

לא צריך להכחיש או להסתיר שהמלחמה הזו התחילה רע מאוד מבחינתנו. יש לנו אבידות אזרחיות בשיעור שמעולם לא היה לנו. יש לנו פצועים, חטופים, ילדים וזקנים, אנשים יפים שאינם והסיפורים שקורעים את הלב. גם אין צורך להתחבא מאחורי מילים גדולות או שמות מבצע אנכרוניסטיים כמו “חרבות ברזל” וסמסמאות של “נשיב מלחמה שערה”, “צה”ל ערוך ומוכן“ (הוא לא) וכו', כי אנחנו באירוע אחר וההרתעה (שלא היתה) הפכה לאבק מדבר. אם לא די בכך, יש צפי מוחשי להצטרפות המון אזרחי, שיחוש שהנה הנה ההבטחה ש”המדינה הציונית קורסת“ מתממשת לנגד עיניו.

ההישג המזעזע של חמאס שבר את הנרטיב הפלסטיני

אל מול זה אנחנו מנסים להתייצב. לגרש את הפולש, להסיר את הסכנה המיידית והמוחשית על תושבי הדרום ולאחר מכן (ואולי במקביל) לגבות את המחיר שיאפשר לנו לנסות איכשהו את התובנה (שהיתה?) שלא מתעסקים איתנו בג'ונגל הזה. וזה ידרוש הרבה. זה ידרוש נחישות, זה ידרוש מאמץ, זה ידרוש גם נכונות לשלם מחיר וזה ידרוש גם אשראי בין לאומי נרחב מזה שעמד לרשותנו בעבר.

כל אלו אינם אמצעים צבאיים שנמצאים בימ”ח ולא תקציבים שניתן להקצות באמצעות קיצוץ רוחבי. אלו הם תוצרים של מאמץ תודעתי נכון, או כמו שמשום מה אוהבים לקרוא לו אצלנו: “הסברה”. את הזירה הזו אנחנו מכירים היטב ובדרך כלל אנחנו לא הצד שמצליח לקבע את הנרטיב – מה שמכתב לנו אילוצים מדיניים וצבאיים.

אם יש איזושהי נחמה דלה כלשהי בחורבן שעבר על חבל הארץ האהוב הזה, היא ששכרון הכוח של חמאס שבר את הסיפור שלו – זה שהוא ידע לספר טוב יותר בסיבוב הקודם – וכיום, הוא נמצא במצב של מסר סותר: “אם הוא מתיימר להגן על אל-אקצא או על זכויות האסירים, למה הוא הורג וחוטף נשים, ילדים וזקנים?” לנו, כמי שמכירים בפני מי אנחנו עומדים, התשובה ברורה. אבל עבור אזרחי העולם התשובה הזו לא ברורה. זו שבירה של הנרטיב הפלסטיני שנטה למצב את עצמו במשך שנים כקורבן.

ושוב ההסברה הישראלית לא מוכנה לשעת משבר

הבעיה היא שנכנסנו למשימה הזו ללא היערכות וללא אמצעים. זה התבטא בין היתר בחיפוש של שרת ההסברה אחר משפיעני רשת שעות ארוכות אחרי תחילת הלחימה, במקום שתהיה לה רשימה מוכנה לזמן חירום. כמו גם לתהות מדוע המדינה מתבססת על נכונות אזרחים ומתנדבים מהעולם ולא על שיטת פעולה סדורה. וכן, גם בזירה זו החברה הישראלית מתגלה בהדרה, כשרבים מצטרפים בהתנדבות למערך הסברה אזרחי, שמופעל בין היתר על ידי קהילות העסקים, ההייטק ומחאת קפלן.

בזירת הפנים, התמונה שמתחילה להתבהר יוצרת בקרב הציבור הישראלי נכונות לשלם את המחיר הדרוש להסרת האיום של חמאס. גם אם הוא מצפה למטריית הגנה בדמות חזית צפונית מחיזבאללה, זוהי תוצאה הפוכה מזו שייחל לה חמאס. אגב, ראוי לציין, שגם אנחנו צריכים להבין לעתיד, שאם מחיר דמים גבוה מדי יוצר נכונות לשלם מחיר נוסף, זה נכון גם עבור הצד השני.

ועדיין, אין הרבה סיבות לאופטימיות. עם כל הכבוד לנכונות האזרחית, עם כל הכבוד לשבירת הסיפור הפלסטיני, כדי שיהיה פה מאמץ תודעתי מוצלח, אנחנו צריכים להבין מהן המטרות שלנו, מה אנחנו רוצים להשיג ואיך – ורק לאחר מכן לקבוע את אסטרטגיית ההסברה. אם אנחנו רוצים קרדיט בינלאומי, לא נוכל להשיג אותו לאורך זמן אם נשבור אותו בשלב מוקדם מדי בפעילות הצבאית שלנו. במיוחד כשהפלסטינים ינסו לטרפד אותו באמצעות פייק קלאסי והשחקן החדש בזירה: מחוללי הבינה המלאכותית.

3 2 votes
Article Rating

אולי יעניין אותך גם

כתבו לי

הרשמה לעדכונים על תגובות
התראה של
guest

0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
0
Would love your thoughts, please comment.x