לשר צחי הנגבי יש שיטה, הוא משחרר אמירה ואחר כך מתנצל, עושה מעשה בעייתי, לפעמים על גבול החוקי, ואחר כך מתנצל. עבר לקדימה, חזר לליכוד והתנצל. מינויים פוליטיים? יצא מהכנסת, התנצל וחזר. ביטל את תושבי עוטף עזה כשאמר כי "יש הבדל בין עוטף עזה לתל אביב", התנצל. האשים את ח"כ עפר שלח בהדלפת מסמך של ועדת חוץ וביטחון, והתנצל.
חיפוש בערך צחי הנגבי התנצל בגוגל יעלה הרבה נשכחות ואכן, עד עכשיו זה באמת עבד לו. האם גם הפעם, לאחר שאמר בבוטות לאופירה וברקוביץ "השטויות האלה שאין לאנשים מה לאכול – זה חרטא", האם גם הפעם השיטה תעבוד? זו כבר שאלה מאתגרת.
התנצלות זה כבר לא זה
עקרונית, במגזר העסקי, התנצלות לא יעילה מאז 2017. הציבור שבע מהתנצלויות, שבע ממריחות, מטריקים פרסומיים, מ"אופס לא התכוונו" ומסיבובים שעושים עליו. לנשים נמאס שצוחקים עליהן או שולחים אותן לעבודות האישה, לשחורים נמאס שמתייחסים אליהם באופן שונה, לטבעונים נמאס שמלגלגים עליהם, למזרחיים נמאס שמתייגים אותם כערסים – ולכולם נגמר שבסוף מתנצלים והם מרגישים מנוצלים.
לכן זה כבר לא עובד והראשונים שגילו את זה היו H&M, אחרי שפרסמו בקטלוג תמונת ילד שחור עם חולצה, שעליה הכיתוב The Coolest Monkey In The Jungle והתנצלו. גם חברת התעופה יונייטד איירליינס, שאחרי שתי תגובות – שבהן האשימה את הנוסע, שחטף מכות, על שלא קיבל עליו את תוצאות ההגרלה שהן כפו עליו – התנצלה על המכות שהוא חטף, הבינה שדרושה התערבות מהותית יותר.
כדי שהתנצלות תעבוד, הציבור – או בניסוח מדוייק יותר, קהל היעד – צריך להיות סלחן. התנאי לסלחנות הזו הוא פשוט: הנורמה שממנה היתה חריגה אינה משמעותית מספיק בעיניו, אכפת לו יותר ממשהו אחר. כי למי שבאמת אכפת, ההתנצלות כבר לא עובדת.
טעות של אחד היא הזדמנות לאחר
הסיבה לחוסר התוחלת בהתנצלות היא שבעידן השיימינג המידע זורם מהר וכך גם התגובה. בעידן הזה טעות של אחד היא הזדמנות לאחר: הזדמנות להציף מצוקה, הזדמנות להראות שייכות והתגייסות, הזדמנות לדרוש פעולה קונקרטית, הזדמנות לשינוי חברתי, הזדמנות לשינוי ערכי וגם הזדמנות לרווח פוליטי.
בשעה שהתנצלות נחשבת כניסיון ציני להיחלץ ממצב לא נעים – כלומר ההתנצלות היא לא על המעשה אלא על האפקט שנגרם בגללו – חרטה זו הגישה שעובדת (למען הסר ספק, הכוונה היא ל"חרטה", לא ל"חרטא"). בחרטה יש אלמנט משמעותי יותר והוא ההבנה איפה שגיתם, ההבנה לתחושות של הציבור, מה נדרש כדי לתקן, מהי המשמעות של התיקון הזה עבור הקהל ומה אתם עושים ומתכוונים לעשות, כדי להיות בצד הנכון בעתיד.
ואכן, השר הנגבי אכן התנצל, אבל הוא לא שם. עם כל הכבוד להתנצלות הכפולה שלו, הלך הרוח שהוא ביטא נשאר. מבחינתו אין בעיה עם מה שהוא אמר אלא מהעובדה שזה עשה רעש, מכך שזה היה חריף מדי. ויותר חשוב מכך, שזה לא מעצבן רק את השמאל, אלא גם את הבוחרים מימין, שלא מלקקים דבש בגלל הקורונה וגם הם סובלים מה-#Coronomy.
"אופירה וברקו מייצרים חרדה"
כשבוחנים התנצלות, צריך לנכות את המשפט הפותח ולהתחיל בשני. הראשון הוא כותרת כדי לתת לציבור את מה שהוא רוצה לשמוע. המשפט השני פותח את שלב ההצדקות ובמקרה של השר הנגבי זה הלך כך: "רציתי לומר למראיינים שביקורתם המוקצנת והבוטה כלפי הממשלה מייצרת חרדה בציבור במקום תקווה. רציתי לומר שהממשלה שאני חלק ממנה פועלת יום ולילה כדי להחזיר את ישראל למסלול של משק בריא וצומח".
מה בעצם השר רצה לומר? לצד האמירה ש"לצערי, בלהט הדיון התבטאתי באופן שפגע ברגשות הציבור. זו לא היתה כוונתי ואני חוזר בי מן הדברים", הנגבי רצה לומר שאין מקום לביקורת שמוטחת בו ובממשלה. שהכול בסדר. שהממשלה פועלת ב"אחריות וברגישות" – הבעיה היא שאחרי 4 חודשים, לא בטוח שגם הציבור שותף לתחושה הזו.
התנצלות מאוחרת
בעקבות הדברים הקשים ועוד בטרם פורסמה ההתנצלות, הופצה בוואטסאפ הודעה מוכנה לשליחה עבור השר הנגבי, בתוספת קישור מקוצר, שפותח את הוואטסאפ ומאפשר שליחת הודעה לטלפון של השר. לפי דיווחים הוא קיבל למעלה מ-2,000 הודעות במהלך השבת. ייתכן וזה בגלל ההטרלה היצירתית וייתכן שהוא קיבל אות מסביבתו של ראש הממשלה, אבל אחרי 6 שעות הוא פרסם התנצלות נוספת.
הפעם, היתה שם חרטה: "קיימת מציאות כואבת של 'ממש אין מה לאכול'. הבנתי היטב כי משפחות רבות, גם אם טרם נפלו קרבן למציאות הזו, מאוימות על ידה. כל אלה אכן חשו עצמם נפגעים מההתבטאות שלי, ולכן מיהרתי להבהיר כי אני מתנצל על דברי בעניין זה".
אם זה היה נגמר רק שם, זה לא היה ברמת הוואו, אבל זה היה בהחלט סביר. הבעיה של הטקסט שפורסם היתה ששוב הוא הבליט את הניתוק. במקום להתמקד בטעות שלו הוא הטיף למגיבים וניסה לכלול אותם בקבוצה אחת: "מתנגדי הממשלה". או נכון יותר "מתנגדי הממשלה השבעים, שמנצלים את מצוקתם של אחרים".
מבחינתו של הנגבי, הסיסמה "אין מה לאכול" הוא ביטוי ש"מקטין את ממדי האתגר". מבחינתו, "ההתקפות וההשתלחויות הפרועות שספגתי מחלק מהמגיבים (לא מכולם), גם אם הן תולדה של כאב אמיתי, לא מכבדות את מי שמבטא אותן – בדיוק כפי שההתבטאות שלי אתמול לא כיבדה אותי". הבעיה היא שעבור רבים, כבוד מגיע אחרי פרנסה. כבוד מגיע עם תעודה ועשייה, ועבור רבים, שר עם תיק – עם כל הכבוד לקילומטרז' ולייחוס המשפחתי שלו – צריך לעבוד בשביל הכבוד, כי הוא עדיין מקבל משכורת ורבים לא. כי לו יש פנסיה ולהם אין כרגע עתיד נראה לעין.
המצוקה היא אמיתית
הבעיה היא, ש"הבעיה של הנגבי" היא לא רק של הנגבי. כשזעם נתקל בקיר הוא זולג למקום אחר ומחפש מוצא. הפעם הוא זולג למקום ששנים של ירי על הדרום, שנים של מציאות ביטחונית לא פשוטה ושלושה אישומים לא שרטו – הוא זולג לראש הממשלה, בנימין נתניהו. זאת לא התפרצות. עדיין יש כאן יראת כבוד אבל משהו בסנטימנט השתנה והתחושה היא שנתניהו וצוותו רואים ושומעים את הקולות.
לכן מיד עם צאת השבת, פורסם פוסט, שראוי שהשר הנגבי ילמד ממנו:
"אני מצר על אמירות כאילו מצוקת הקורונה היא לא אמיתית. כמו בכל העולם הקורונה גובה גם בישראל מחירים כבדים של חיים, בריאות ופרנסה. המצוקה היא אמיתית ואני עמל מסביב לשעון כדי לתת לה מענה. לרבות סיוע כלכלי והזרמת כספים מהירה לעסקים ולאזרחים". כדאי שנשים לב למשפט הלפני אחרון, לא הממשלה שבה חבר הנגבי, יש כאן שימוש במונח "אני" ולא מדובר על הצלחה בדיעבד אלא על התמודדות שלא מבטיחה דבר זולת מאמץ ועלולה שלא להצליח.
והתגובות ברשת? כמובן שעדיין יש תמיכה אבל ההתגייסות האוטומטית כבר לא שם. הקסם כרגע לא שורה והתחושה היא שקו אדום נחצה. חשוב להבהיר, נתניהו זה לא הנגבי. עבורו זה לא מצב בלתי הפיך, הוא הוכיח בעבר שהוא יודע לעשות את מה שצריך כדי לצאת ממצבים קשים. אבל אף פעם הוא לא הגיע למצב בו הקהל שלו לא מתגייס בהמוניו. משהו כאן חורק.
זה לא מצב אופטימי
במגירה תמיד יש פיתרון ולא מן הנמנע, שאחרי קריירה ארוכה ומתנצלת, הנגבי ייאלץ לשלם את המחיר כדי שהבייס ירגיש שהבוס עושה את מה שצריך. הבעיה של אקט כזה היא שהוא פוגם בשרשרת ההגנה של נתניהו, גם כלפי חוץ אבל גם כלפי פנים. בפעם הבאה שהזעם הציבורי יתעצם – והמצב הנוכחי לא הולך להשתפר בקרוב, כך שתהיה פעם באה – לא בטוח שיהיה לו את מי להזיז.
נתניהו יכול להתעודד מכך שלא מדובר במגזר העסקי אלא הפוליטי ושם יש משחק סכום אפס: המנדטים תמיד מתחלקים וכל עוד אין להם לאן ללכת, צחי הנגבי יכול להמשיך להתבטא בחריפות ולהתנצל. הבעיה היא שלראשונה מזה הרבה זמן, בצד הימני של המפה מתעוררת אופוזיציה שנמאס לה להיות אלונקה או סמרטוט רצפה והיא מזהה הזדמנות. ולכן, גם אם השמאל ולפיד שוב יפספסו את ההזדמנות הזו למנף את המצב, נפתלי בנט נמצא בנקודה הכי טובה זו שאין ממנה מה להפסיד.
נכתב ע"י המשבריסט לגלובס
