שיימינג הוא כלי לגיטימי לשינוי התנהגות

לפני שבוע נתקלתי בפוסט של אמא לנערה בגיל תיכון, שהפך לי את הבטן. פוסט שתיאר חוסר אונים ממצב לא מוכר, שסתר את כל המוכר, הידוע והצודק שלה, ושל הבת שלה. מהמקרים האלו שמשאירים אותך באוויר, כי לא רק שאין לך תשובות בשביל הילדה שלך, אין לך גם תשובות לעצמך.

הפוסט תיאר נערה בגיל תיכון, שמספרת איך היא יושבת בכיתה עם ז'קט והמורה ניגש אליה ומבקש ממנה להוריד את הז'קט. בתמימותה היא עונה לו שקר לה, אבל הוא עונה שלא קר ומבקש ממנה שוב להוריד את הג'קט. הוא גם אומר לה "את ילדה יפה, את סתם ממציאה את הקור ואת צריכה להוריד את הג'קט ולא להתבייש".

איך מתמודדים עם התנהגות מטרידה של בעל סמכות?

הפוסט ממשיך ומתאר שיעור נוסף, שבו באמצע השיעור המורה מציע שהוא ילך להכין לה קפה. היא מסרבת וילדה אחרת קופצת על ההצעה ומבקשת ממנו שיכין לה, אבל המורה עונה ש"ההצעה הזו פנויה רק לתמר".

הפוסט תיאר שההתרחשויות האלו (והיו גם אחרות) קרו לפני מספר חודשים ושבעקבותיהן האם פנתה לבית הספר ונמסר לה שהנושא יטופל. הטריגר לפוסט היה שלאחר החזרה מהסגר הקורונה, התברר שההטרדות חזרו ושאותו מורה, ישר עם כניסתו לכיתה, הצהיר כמה היא יפה ובהמשך ציין שהיא גם רזתה. הוא גם ביקש ממנה להוריד את המסכה, "כי כל הקורונה זה שטויות ושאני רק מגזימה". מתוך כיתה שלמה של בנות, רק לה הוא הציק שהיא צריכה להוריד את המסכה ורק אצלה הוא אמר שזה שטויות.

נהוג לחשוב, כי להתנהלות פוגענית, או מוטעה של מורה בתחום כל כך רגיש זה יש פתרון והוא הנהלת בית הספר אבל הפוסט תיאר כיצד בפנייה של התלמידה למנהלת בית הספר נאמר לה שהיא מגזימה, שהיא לא מבינה ושהיא משתמשת במילים גדולות מדי. הדיון בין הצדדים לא התקדם יותר מדי והתלמידה חזרה הביתה, שיתפה את האם. האם שתחושת חוסר האונים שלה היתה לא פחותה מזו של הילדה, פרסמה את הפוסט.

מפקד מול החיילים בצבא

ניהול הסיכונים במערכת

עד כאן זה סיפור של פוסט, שנועד לפרוק את תחושת חוסר האונים, לשתף ולבקש עצות בשאלה מה לעשות. לפעמים, כמו במקרה זה, עצם השיתוף מוביל לחיבוק ולחיזוקים ולפעמים, אם מתמזל למפרסם הפוסט, הוא מגיע לעיניים הנכונות, לדמות הנכונה, שיכולה לעשות את השינוי הנדרש. אבל לא פעם התוצאה היא שהמציאות הבלתי רצויה ממשיכה והפוסט נשכח יחד עם האדם שפרסם אותו.

תלמידה שניגשת להנהלת בית הספר כדי להתלונן על משהו שמפריע לה, אינה שונה מעובדת שעושה זאת או מלקוח שמלונן לנציג השירות על בעיה. אלו פעמוני אזהרה, שמאפשרים למערכות שונות להבין שישנה בעיה כלשהי. האם היא דורשת טיפול? זו כבר סוגיה אחרת והיא תלויה בניהול הסיכונים הנהוגה במערכת.

עם זאת, הניסיון מלמד שבמקרים רבים ניהול הסיכונים לא מתבצע מהעמדה של המערכת אלא מהעמדה של מקבל התלונה והפער בין המערכת לאדם מאייש את התפקיד יוצר התמודדות לא רצויה מבחינה מערכתית. זו יכולה להיות מנהלת שמעדיפה להשתיק תלונות על הטרדה מינית, נציג שירות שמעדיף יעדים ארגוניים על פני טובת לקוח וזה יכול להיות עובד שכרגע רוצה שקט בשביל לשתות קפה או סיגריה.

שיקולים נוספים שיש לקחת בחשבון

הגישה האישית על פני הגישה המערכתית הזו מובילה לחוסר שביעות רצון, שגורר פרסומים ברשת, שעל אפשרויות ההשפעה שלהם הרחבנו בפסקה קודמת. אבל מה היה קורה אם בפעם הבאה שהמורה היה מטריד את הנערה היא היתה מרימה טלפון – עם או בלי לצלם – ושואלת אותו: "אתה מוכן לומר את זה שוב?, או אם לפוסט שפרסמה האם היה מתלווה "ניימינג": שמו של המורה או פרטים מסויימים שמאפשרים את הזיהוי שלו, כמו שם בית הספר ומקצוע ההוראה?

השאלה הזו גורמת לחוסר נוחות, כי פתאום זו לא רק טובת התלמידה והמקום הבטוח שלה, או טובת העובד\הלקוח או האזרח. פתאום יש כאן שיקולים אחרים: כבודו של המורה\העובד, כבודו של בית הספר\העסק\המותג, שאלת הסמכות בדיון, מחיר החשיפה, התנכלות עתידית מצד המערכת, וכמובן התמודדות עם השאלה: "למה לעשות שיימינג?", שגוררת שיימינג על עצם הבחירה בשיימינג. אבל בנקודה זו, מערכות מתערבות ואפילו בדרג גבוה יותר.

Leadership

שיימינג במרחב הציבורי

אנחנו חיים בתקופה אתגרית, בתקופה של שינוי נורמטיבי אבל השינוי הזה הוא לא אחיד. לכל מגזר ולכל קהילה יש קצב ושינוי אחר – כמו בנאום השבטים של הנשיא רובי ריבלין, אבל הרבה יותר עמוק, מפוצל, מפולג ורב-גוני. למרות שאנחנו חולקים את המרחב הציבורי, למרות הקלות והמהירות שבהעברת מידע מכל נקודה לנקודה על פני כדור הארץ, אנחנו מאוד שונים ולא פעם נוטים להבליט את השונות שלנו.

השונות הזו מאפשרת לנו לדבוק בנורמות שמאחדות אותנו עם הקבוצה שלה אנחנו שייכים או שלה אנחנו רוצים להידמות. אבל במקביל, היא זו שגורמת להיות נחרצים כלפי מי שחורג מהנורמות שאותן בחרנו ולכן לכל אחד מאילנו יש סיכוי להיחשף לשיימינג.

אף אחד אינו מחוסן מכך. הלכת מחוץ לבית במהלך הסגר הבידוד בקורונה? יש סיכוי לשיימינג. עצרת לרגע בחניית נכה? יש סיכוי לשיימינג. עישנת מחוץ לבית הספר, אבל ליד השער? יש סיכוי לשיימינג. הנקת במקום ציבורי? יש סיכוי לשיימינג. הערת לאישה מניקה במקום ציבורי? יש סיכוי לשיימינג – וזה לא נגמר. זה רק מתחיל.

אם אתם לא רואים בזה שיימינג, אתם כנראה מסכימים עם הנורמה שבשמה הוא נעשה, כי השיימינג הזה מתחיל בנקודה שבה כל אחד מאיתנו חושב אחרת לגבי המותר והאסור במרחב הציבורי, לגבי מה ראוי ומה לא ראוי. וכשההתנהגות שלה אדם עד (או שמע עליה) חורגת מהנורמות הראויות שלן, הסיכוי שהוא יפרסם אותן ברשת גדל. שם, תמונה או וידיאו, זה כבר סייד פרודקט, כלי שמאפשר לספר את הסיפור טוב יותר, כדי שיעשה את השינוי הדרוש. זאת המשמעות של החיים במציאות של שיימינג.

One World

אנחנו כחברה ערוכים לשיימינג?

ואנחנו? אנחנו לא ערוכים למציאות הזו. לא כפרטים בחברה ולא מספיק כעסקים, חברות, רשויות או מותגים. אנחנו לא יודעים לתת ביקורת או לספוג אותה. אנחנו לא מבינים את ההבדל בין לבייש אדם לבין להשתלח בו, בין לטעון שההתנהגות שלו לא ראויה לבין להשפיל אותו או לגחך עליו, לבזות אותו להפיץ עליו שקרים או לכנות אותו בכינויים מעליבים. אנחנו לא מבינים את ההבדל בין להיאבק על השינוי שאותו אנחנו רוצים בעולם לבין תג המחיר שאותו אנחנו רוצים לגבות מהאחר בשל המאבק שלנו. והאמת היא שלא תמיד אכפת לנו – ואז אנחנו חשופים לשיימינג מאחרים.

בעידן הדיגיטלי לא כיף להיות זה שחושב אחרת. דוגרי, אם אתם לא טרולים בטוויטר, זה אף פעם לא היה כיף גדול – אבל בעידן הזה זה שונה. זה שונה, כי הרשת מתגייסת מיד כדי להסביר לך מהו פוליטיקלי קורקט או שהיא מתגייסת להסביר לך שאתה פוליטיקלי קורקט וכבר נמאס מזה – ודומה שכיכר העיר מעולם לא היתה קרובה יותר ומנהלת פנקסנות לאורך זמן. והמציאות הזו יוצרת שתי תופעות: השתקה ושיחה.

יש לא מעט אנשים שמשיקולים שונים מעדיפים להימנע מהשיח, להיות בצל ולא לקחת בו חלק. ויש לא מעט אנשים שמדברים. אבל הדיבור הזה לא בהכרח כולל הקשבה. הוא כולל התבצרות, הוא כולל פסקנות, הוא כולל נוקשות, השתלחות, הדבקת תוויות ומיסגורים – יותר תוכחה לתלמידה על שהעזה לכתוב נגד המורה מאשר אמפתיה על מה שהיא עוברת – ובינינו זה לא שיח אמיתי.

שיימינג הוא לא הבעיה, הוא הסימפטום לחוסר ההסכמה וההתמודדות איתו לא צריכה להיות בצנזורה אלא בתובנה העמוקה שאנחנו חושבים אחרת. ההתמודדות היא בהבנה שבצד השני עומד מישהו והוא אולי לא בשבט שלנו אבל הוא חלק מהחברה שלנו. השתלחות בו עשויה לחזק את הצד שלנו, אבל אם רוצים לשנות את דעתו, יש לכך דרכים יעילות יותר.

אנחנו נדע להתמודד עם המציאות הזו רק כשנבין שהבושה היא יחסית, שהיא לא לנצח, שהיא כלי בחתירה לשינוי ושהיא לא נובעת מרוע, היא נובעת מחוסר הסכמה. אנחנו נדע להתמודד ברגע שבו נדע כחברה ולתת יד למי שחרג ותיקן את ההתנהגות החברתית שלו. כן, גם למורה של תמר, במידה והוא יבין שהוא טעה ופגע.

לחוסר המודעות לשיימינג ולהשפעותיו יש מחיר והוא עלול להיות כבד. ב-23.5.2015 המחיר הזה גבה את חייו של אריאל רוניס ז"ל, מנהל לשכת האוכלוסין בתל אביב. ביום חמישי הקרוב נציין את #יוםהמודעותלשיימינג, לציון המחיר הכבד של חוסר מודעות. בניגוד להלך הרוח הציבורי, התופעה הזו לא נוגעת רק לבני נוער, היא בית ספר לעולם הדיגיטלי של כולנו כאנשים פרטיים וגם כעסקים ומותגים, ובמיוחד של מי שמעסיק עובדים.

נכתב ע"י המשבריסט לגלובס

0 0 votes
Article Rating
, , , ,
טעות בלמידה מקוונת היא מרשם לשיימינג
בטחינה אל ארז חששו משיימינג אבל הרוויחו שוק חדש
הרשמה לעדכונים על תגובות
התראה של
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
תפריט
0
Would love your thoughts, please comment.x
()
x