לדן פונדק יש מנהג מוזר (ומשעשע): הוא נוסע לערים ברחבי הארץ ומייצר סרטוני תיירות קצת אחרים. אם נהיה הוגנים, נציין שהם אחרים מאוד. יוצר התוכן הזה עושה סאטירה מעולה גם על עליבות החיים האורבניים שלנו וגם על תופעת האינסטגרמיות של משפיעני ומשפיעניות תיירות. כן, התופעה הזו שבה כל דבר סתמי יכול להיות אטרקציה אם הוא רק מצטלמת נהדר מזווית מסויימת. ושלא יהיה ספק, זה מגיע עם קריינות באינטונציה טרנדית, שמאפיינת כל רילז (reels) תיירותי באינסטגרם.
בדרך זו הוא יצר סדרת סרטונים משעשעת, שנוגעת במקום כואב של עליבות אורבנית. זה לא כיף להיות תושב עיר שנמצאת במוקד סרטון של פונדק. זה גם לא כיף להיות בעל תפקיד בעיר שנמצאת במוקד סרטון שלו. אבל כנראה שזה אתגר עבור מי שעומד בראשות עירייה שהסרטון המביך כלפיה הופך להבדיחת רשת – וזה בדיוק מה שקרה לראש עיריית לוד, עו"ד יאיר רביבו.
ראוי להודות שסרטונים מסוג זה תמיד יציגו את המרחבים הפחות מזמינים של העיר. מטבע הדברים הם יתעלמו מקשיים ומבעיות, שחלקן ותיקות יותר מהמדינה. ספק אם הסרטונים האלו יתייחסו לתהליכים תכנוניים ומורכבים ביורוקרטית, ועוד. מצד שני, הסרטונים האלה מראים דבר שאי־אפשר להתחמק ממנו, והוא מציאות עגומה.
מה לעשות כשפרסמו עלינו תוכן בעייתי?
אף אחד לא מעצב את המרחב העירוני במיוחד לסרטון. אף אחד לא שופך פסולת על הרצפה בכוונה, מפסיק זרימת מים במזרקות או מייבש מדשאות רק לצורך הסרטון. לכן, עם כל הצער שבדבר, הסרטונים האלו מציגים את החצר האחורית והפחות מזמינה — זו שהדחקנו, זו שלא נמצאת גבוה בסדר העדיפויות. אבל מרגע שפורסם הסרטון, היא ממוקמת גבוה במדד החשיפה, וזה לא נעים.
מהי הדרך להתמודד עם חשיפה שלילית כזו? זו שאלה טובה, בעיקר כי היא דורשת מענה לשאלה משבריסטית, שנוגעת להגדרות המשבר, לקהל היעד שלו, למידה ואופן ההשפעה שלו ועוד. הדרך הכי טובה להתחיל לגבש תשובות היא להבין מה קרה ומשם להתקדם. במקרה של הסרטון שפרסם פונדק על לוד, בדיקה קצרה הייתה מעלה שהוא העלה סרטונים על ראשון לציון, בת ים, חדרה, פתח תקווה, באר שבע ונהריה — ושלמרות הפרסום השלילי הזה כלום לא קרה להן.
מהי הדרך הכי פחות טובה להתמודד איתה? זו שתגרום ליותר אנשים להיחשף לתוכן המביך, היא בפירוש לא הדרך הטובה. לדוגמה, איום בתביעה, במיוחד כזה שמגיע ליוצר התוכן באופן פומבי — לדוגמה, כתגובה בפוסט — היא הדרך הפחות טובה. למען הסר ספק, במקרים שבהם מדובר בפרסום ששייך ב-100% לשדה המשפטי, לגיטימי להשתמש בכלים משפטיים כדי לעקר אותו. אבל לא בהכרח בזירה של יוצר התוכן, ובטח לא כשמדובר בתוכן שהוא 100% מדויק.
- מלי וליאל ברחו לארגנטינה והכריחו את בנק ירושלים לנהל משבר
- של מי המשבר הזה? מה שכולם פספסו בריאיון של ברק אברמוב
- הניצחון המשפטי הוביל לפגיעה במותג – הבקלש של גיטרות פנדר
- אם למנכ"ל היתה נגישות למודל הבינה של המשבריסט, הוא לא היה טועה
- פרשת גניבת הלגו ממחיש איך משבר מתבשל במשך שנים
למה לא כדאי לאיים בתביעת לשון הרע?
כיועץ שמלווה אסטרטגית משברים משפטיים ועובד בשיתוף עם עורכי דין בתחומי לשון הרע, אני יכול לומר מניסיון שאיום משפטי מופרז עלול לפגוע משמעותית במוניטין של המאיים. גם אם ראש עיריית לוד, עו“ד יאיר רביבו, ביקש להראות לתושבי עירו שהוא נלחם על ”שמם הטוב“, האיום המשפטי שלו סובל מבעיה אחת: הוא מפקיד את היכולת לקבוע לשבט או לחסד בידיים אחרות. אלה יכולות להיות הידיים של בית המשפט ואלה יכולות להיות הידיים של יוצר התוכן עצמו. שתי האפשרויות לא מזהירות.
במקרה ה”טוב“, מבחינת רביבו, התביעה תוביל להסרת הסרטונים. במקרה כזה הבעיה לכאורה טופלה, אבל היא רק יוצרת עוד עניין ותגרום לכאלה שכבר הורידו את הסרטון להעלות אותו מחדש, ביותר מקומות וביותר זירות. בהצלחה לעירייה במשימת הניטור והרדיפה אחר כל הסרטונים ששוכפלו ועלו, ולהגיע לכל גולש וגולשת שהעלו אותם.
במקרה הפחות טוב, פונדק — כיוצר תוכן שאינו מצוי בנושא — עלול להתעלם מהאיום שפורסם ולאלץ את העירייה לחשוב טוב טוב אם היא אכן מתכוונת להגיש כתב תביעה או שלא. כלומר, ההתעלמות מהמכתב מגלגלת חזרה את הכדור לידיים של ראש העיר. מצב זה יאלץ את ראש העיר להתעסק בתביעה בזמן שהוא היה יכול להקצות לעיר שלו ואולי אף לטפל במפגעים האורבניים שתועדו בסרטון. במקרה גרוע יותר, האיום הזה יגיע לבית המשפט, ושם הנתבע יוכל להביך עוד יותר את העיר ואת ראש העירייה שלה במהלך המשפט (בעקבות הערתו של עו"ד יורם ליכטנשטיין, זה לא פשוט, כי תאגיד לא יכול לתבוע לשון הרע). וכן, לאחר הלכת סולברג בתביעה של וקנין נגד ניר דוד, יש סיכוי שתביעה שכזו תוגדר כתביעת השתקה. במקרה כזה עיריית לוד והעומד בראשה יאלצו לשלם לנתבע את סכום התביעה המבוקש, וזה חבל.
עוד מקרה מובהק של אפקט סטרייסנד
בשורה התחתונה, איום בתביעה היא טעות מיתוגית. הסרטון מצחיק כשלעצמו — אבל התגובה האלימה משפטית של ראש העיר קורעת, והיא זו שהפכה אותו להרבה יותר ממצחיק. היא מעידה לא על תיקון, לא על שאיפה לטוב יותר או על דאגה לתושבים, אלא על רדיפת כבוד מיותר ולא קיים — במיוחד יום לאחר תיעוד של חיסול פלילי לאור יום ברחובות העיר. לתופעה הזו יש שם, אפקט סטרייסנד: אותו ניסיון מאומץ ומשפטי, שנועד להסתיר משהו ויצר חשיפה הרבה יותר גדולה שלו. ייתכן שדן פונדק ייתבע, אבל עם קמפיין המונים הוא יהיה מסודר, ירוויח עוד צפיות, יהפוך למוכר יותר ולמשפיע יותר. הפרחים, לראש העיר.
