בזמן שאנחנו נלחמים כאן, בעולם מתנהלת לחימה אחרת, מלחמת "ההסברה" שבה אנחנו מפסידים. האמת היא שאנחנו תמיד נפסיד בה, בעיקר בגלל שתי סיבות: הראשונה היא שאנחנו מעטים מדי והשנייה היא שאין לנו סיפור מוסכם לספר לעולם. לצד השני יש.
וזו הסיבה שבמלחמת התודעה, או כפי שנוהגים לקרוא לה כאן, “הסברה”, מדינת ישראל צריכה לפעול פחות כמדינה ויותר כארגון גרילה שיווקי: חכם, יעיל, זריז ובעיקר ממוקד. כזה שיודע שהוא לא ישנה את העולם, אבל הוא צריך לדעת את מי הוא רוצה לשנות, את מי הוא רוצה להוציא מאיזון, אילו יעדים הוא רוצה להשיג, אילו מטרות — ובעיקר איך.
ההסברה צריכה להיות מוכוונת כלפי חוץ
בשבוע שעבר לדוגמה, צפה יוזמת הסברה שמטרתה לבצע שיימינג ל-BBC, בדרישה שהם יגדירו את החמאס כארגון טרור. ליוזמה הזאת הצטרפו רבים, הן ברשת והן בראיונות לערוץ עצמו. שיאה של המערכה הגיע במערכון של ארץ נהדרת, שהצליח לעורר הדים גם בבריטניה ובכלי תקשורת בולטים בעולם.
הרעיון הוא פשוט: במקום לנסות שכנע את כל העולם ולהתווכח עם כולם — מוטב לשכנע מישהו בולט מאוד ובעל משקל שהוא טועה, ולאלץ אותו לאמץ את המסגור שלנו. בדרך זו ניתן להעביר את נטל ההוכחה אליו, וכך ההצלחה היא יותר מהישג נקודתי: היא נהפכת להישג תודעתי נרחב.
עבודה עם משפיענים זה לא בהכרח הסברה
הכניסה של חבר הכנסת דני דנון לחזית ההסברה הייתה יכולה להיות האירוע שלו חיכינו. העובדה שהוא חבר קואליציה עשויה להכשיר אותו מימין מצד אחד, ומצד שני, העובדה שהוא אינו חלק מהממשלה עשויה להכשיר אותו משמאל. מעל הכל, דנון היה שגריר ישראל באו“ם, כך שהוא מבין דבר או שניים בזירה הבינלאומית ובגישה החו”לית לישראל.
אבל במקום להיכנס לוואקום, דנון עשה עוד מאותו הדבר. הוא ארגן סיור של משפיעני רשת לזירות הטבח של 7 באוקטובר ואיפשר להם לפרסם תכנים לעוקבים שלהם. על פניו זהו צעד מבורך, אבל מבט על המשפיענים שגויסו ועל התכנים שהם הפיצו, מבהיר מחדש את המצב העגום של זירת ההסברה.
משתתפי הסיור, כפי שפורסם בכלי התקשורת, היו אבי ימיני, מרינה קוזנצובה, אסיף אלקיים, אלה קינן, אביתר עוזרי, אירה דולפין, נטע ברזני, נטלי דדון, אלה אבינדר ואינדיה נפתלי. מלבד אלה קינן — שמהרגע הראשון התגייסה להסברה, טבעה את ההאשטג “חמאס הוא דעאש” והפכה להיות לוחמת טוויטר, שגובה תגי מחיר דיגיטליים מגרטה תורנברג — אין לאנשים האלה שום קשר להסברה.
הסברה שמיועדת לצרכי פנים לא תשפיע בחוץ
כולם אנשים ונשים טובים, יפים, מצליחים ברשת ועם חשיפה גבוהה, אבל הם בעיקר דוברים עברית או עוסקים בעולמות תוכן יומיומיים אחרים לחלוטין. עובדה זו הופכת את הכניסה שלהם לאירוע למאולצת, לא אותנטית וחסרת יכולת השפעה על מעגלי שיח קריטיים. אל מול תמונות הזוועה שעולות מעזה, מדינת ישראל שוב מציבה יפים ויפות, באיפור, שלרגע החליפו את בגד הים בשכפ“ץ וקסדה, ונואמים בצדקנות על כך שלישראל יש את הזכות להגן על עצמה. לכולם ברור שבתוך זמן קצר הם יכולים לחזור לחלוק עם הקהל שלהם קופון רכישה כלשהו בהנחה.
במצב ההסברה הנוכחי, כל קול נחשב וכל אחד יכול לעזור — גם הקבוצה הזאת. אבל המחשבה ששכפול התכנים האלה, שייבלע בים הנונסנס שנמצא אצלם בפיד, יכול להשפיע על משהו, היא או חובבנית, או שהיא חלק מניסיון לבצע משהו אחר.
הנרי קיסינג'ר אמר פעם שלישראל אין מדיניות חוץ, יש לה רק מדיניות פנים. הסיור הזה מעיד שלישראל אין באמת הסברה שמיועדת לעולם — יש לה הסברה שמיועדת לצורכי פנים וכנראה שזו היתה מטרת הסיור: ניהול המשבר כלפי פנים. בגישה הזאת, אין שום סיכוי שניתן פייט בזירת התודעה העולמית.
