על כלבלב לבן קטן ופיג'מות ורודות – תיאטרון הטרור של חמאס

שחרור חטופים על ידי חמאס

ב-7.10 המציאות שלנו קרסה לתוך עצמה. רבים מאיתנו מתקשים לעכל את מה שקרה, איך זה יכול להיות? החמאס, שזיהה את חולשת החברה הישראלית כהזדמנות צבאית-אסטרטגית ממשיך את הקו הצבאי גם בזירה התודעתית. הוא עושה זאת באמצעות טקטיקת מו"מ של מריטת עצבים הבנויה מכמה מימדים: זמן, הבלתי צפוי והמימד המפתיע – תיאטרון הטרור.

במקביל החמאס מנהל קרב תודעתי מרשים שמטרתו גריפת האהדה והתמיכה של העולם המערבי.
החמאס ממחיש לנו מדי יום וערב את עוצמת תיאטרון הטרור אותו למד בבית הספר של דאע“ש. אנשי המערב יושבים אל מול המסכים, הגדולים והקטנים, מרותקים ובמתח לקראת הפרק הבא. צופים וממתינים לטוויסט שיגיע בעלילה – החיים כסדרה בנטפליקס.

מדובר בהפקות מקצועיות, כל פריים מחושב ומבוים

האסטרטגיה של החמאס במלחמת התודעה היא פשוטה ומדהימה בעזות המצח שלה. היא מורכבת משתי שכבות הפועלות במקביל. השכבה הראשונה מבטאת קורבנות אינסופית וכוללת ניפוח (לדעתנו) של מספרי הרוגים וזיופי תמונות של ילדים מתים. זאת בתוספת תיעוד חי של שחקנים, שמצולמים בשקיות העוטפות מתים וסרטונים של רצועת עזה היפה הנושקת לים לפני ועזה אחרי.

בשכבה השניה מוצגות לעולם הפנים האנושיות של המרצחים. הארגון שרצח, אנס, חטף ועינה, מצליח לבצע היפוך אסטרטגי-תודעתי מרתק ומציג בפני העולם את ״הפנים האנושיות״. קחו לדוגמא את סרטוני החטופים שחמאס שיחרר בעצם ימים אלה. מדובר בהפקות מקצועיות בהן כל פריים מחושב ומבוים, עם מספר זוויות צילום, כולל רחפן והתכתבות עם סצינות מסדרות מצליחות בנטפליקס כמו משחקי הדיונון.

הפייק על העובדות של אתמול הוא כבר מערך שיעור מוכר בתורת הלחימה התודעתית הדיגיטלית, אך החמאס מתייחס לכל הצהרה ולכל שחרור חטופים כאל אירוע תקשורתי בעידן מחובר ומציג את הפייק-לייב: פיברוק מבויים בזמן אמת של המציאות.

ילדים חטופים נישאים על כפיי המחבלים כשהם מוכנסים לאמבולנס בצורה המזכירה אבא המעלה את בנו לנדנדה בחצר, בנות צעירות בפיג׳מות ורודות מנופפות לחמאסניקים לשלום וילדה משוחררת הצועדת אל החופש ביחד עם כלבה האהוב. והרי מה יותר אנושי מדאגה לכלב בשבי חושב הצופה המערבי המצוי?

"לאן שולחים קורות חיים?"

בסרטון אחר נראים טורי אמבולנסים מהבהבים ורכבים עם צ'קלקות במבנה. אלה מצטלמים נפלא בהפקת 4k שעולה כל יום מדרגה ומכתיבה את התסריטים הדמיוניים הבאים שיאכלסו את נטפליקס, הולו, HBO ודומיהן.

מדימוי של מותחן לילי, מסוגנן, סרט מתח אפל, פרשת ריגול מרגשת, חילופי שבויים באפלה, עירוב מספר מדינות בעולם שנמצאות על בימת התיאטרון (החל בקטאר העשירה, דרך מצרים, אירופה וביידן בארה”ב), הם עוברים באחת לאירוע מרגש של חטופים מנפנפים לשלום. סדר מופתי, ניקיון ויזואלי, דיוק שוויצרי, תסריטים מהוקצעים, מוזיקה תואמת – כאילו אנחנו לא בשכונה המזרח תיכונית – אפילו את הצרימה הראשונית שהיתה, בה תושבים התגודדו סביב החטופים, הם תיקנו.

אלמנט הלילה מוסיף נופך ולא קשה לתאר שהתגובה של צעירים מוסלמים רבים תהיה “לאן שולחים קורות חיים”. לכך צריך להוסיף את הטרמינולוגיה בה החמא“ס משתמש: לא חטיפה, לא שבי אלא אירוח. כך, בלי להתבלבל, מציג זאת מוסא אבו מרזוק המקבל במה ב-BBC. ולכך נוסיף את הידיעה על כך שסינואר בכבודו ובעצמו מגיע לבקר את החטופים ואומר להם ”כאן אתם מוגנים“. תיאטרון הטרור מפתיע בכל פרק ופרק וזוכה לרייטינג ענק.

מנהרות התודעה של תיאטרון הטרור

המוח האנושי פועל בפשטות ובתמימות. הוא מתרגם את מה שהוא רואה ללוחמי חופש המשחררים ילדים וכלבים ונרטיב החטיפה מתחלף בנרטיב השחרור. קשה להפריז בעוצמתם של ייצוגים בעידן הדיגיטלי. זוהי בגידת הדימויים, שהמחיש לנו רנה מגריט בציורו בו כתב על מקטרת, “זאת לא מקטרת!”. בהקבלה לאירועי ה 7 אוקטובר, אזי בנרטיב החמאסי המופץ לעולם “'זאת לא חטופה', זוהי משוחררת שדאגו לה היטב בשבי”.

התודעה של הצופים שחיים בסרט מתפתחת ונסחפת לדימוי על המסך. וכאן, אל הפער הזה בין המציאות לדימוי נכנס אלמנט נוסף – בלבול רגשי. הרי ברור שזה שקר אבל הכלב באמת חי, הם האכילו אותו ושמרו עליו. הפער הזה מבלבל ומחליש אותנו. לצד זה קיימת אמת מקבילה ואכזרית, שמשתיקה את הילדים הקטנים, שמכריחה את הילדים לצפות בסרטוני הזוועה מיום הטבח, כולל ברצח של החטופים והחטופות.

תפקידה של האסטרטגיה היא לעמעם עובדות כאלה ולקבור אותן במנהרות התודעה באמצעות תיאטרון הטרור. אנחנו עוקבים אחרי האסטרטגיה הזאת מתחילת המלחמה. זוהי מלאכת מחשבת תודעתית.

הזירה של חמאס – זירת התודעה

המיסגור הנרטיבי של החמא“ס התחיל עוד הרבה לפני המלחמה הנוכחית: המלחמה עבורם היא מלחמת שחרור ממצור! ולא זו בלבד, אלא שהיא מלחמה גדולה בהרבה מהמקום הגיאוגרפי בו היא מתרחשת. זהו ה-קרב על אל-אקצא, הקו האדום של כל מוסלמי בעולם שלא יתן לאף כובש, חומס, גזלן לפגוע בה. לא בכדי המלחמה נקראת מצידם ”טופאן אלאקצא“ (מבול אלאקצא). אלאקצא כדימוי של קודשי הקודשים האסלאמיים בעולם המצדיק כל פעולה ומעשה, וכשהוא מלווה במסרים של שחרור פלסטין הכבושה ״מהנהר ועד הים״ הופך עוד יותר מקובל ומנורמל גם בעולם המערבי. לכך מתחברים רבבות צעירים, לאו דווקא מוסלמים, ששרים את הסיסמא הזאת במלוא גרונם במחאות ברחבי העולם, בלי לדעת באיזה נהר ובאיזה ים מדובר, ומהי המשמעות של הביטויים הללו.

הטקסטים והוויזואליה המרשימה של החמא”ס מיועדים גם לקהל פנימי, לפלסטינים ולמוסלמים ברחבי העולם. ההאשטגים מוכרים וקליטים באנגלית ובערבית, ואופי המסר מתכתב היטב עם קהלים נוספים כגון הסטודנטים באוניברסיטאות המערב המתנגדים לכיבוש הנתפס כקולוניאליזם מודרני ותופסים עצמם כרגישים לעוולות היסטוריות שבהן חל היפוך תפקידים לאורך השנים בין “דויד” ל“גולית”.

אל מול האסטרטגיה והמקצוענות הזאת ניצבת ישראל החושבת במונחי המדיה המסורתית ובעיקר ממוקדת בסיקור השחרור ובהבנה מה קורה. זוהי ישראל המסבירה, שמסבירה גם לעצמה מה קורה ולא חושבת בכלל איך לראות בהתרחשויות האלו כאירועים תקשורתיים בעלי משמעות, שעשויים להבהיר במקצת את הצד שלה. לעומתה, החמאס מתמודד בזירה אחרת לגמרי – זירת התודעה.

מדינת ישראל לא באירוע

החמא“ס לא מסביר! החמא”ס מציג (תרתי משמע). ישראל נלחמת על דעת הקהל והחמא“ס על רגש הקהל. החמא”ס הבין שהקהל לא יודע. הוא לא יודע באיזה נהר מדובר ובאיזה ים, הוא לא יודע שהם נגד נשים ונגד הקהילה הלה״טבית, ובעיקר שלא אכפת להם מבני עמם הפלסטינים עצמם. די להכיר במחאות שהושתקו בכח ובאלימות, תחת ההאשטגים והסיסמאות השונים של “בדנא נעיש”, קרי “אנו רוצים לחיות” כדי להבין שהעם הפלסטיני ברצועה לא בדיוק מעוניין בשלטון החמא“ס.

ישראל צריכה להבין מול מי ומה היא מתמודדת בזירה התודעתית ולהיערך בהתאם. היא צריכה לעבור מחשיבת הסברה לחשיבת תודעה, מול הפלסטינים ומול העולם. אלה זירות שונות עם נרטיבים וקהלי יעד שונים. עלינו לבנות מערך תודעתי חדש שיוכל להתמודד עם המכונה המשומנת שמולנו תוך היכרות מעמיקה עם התרבות, ההיסטוריה, האידיאולוגיות, השפה המדוברת, ההתנהגויות והדת על גווניה ופרשנויותיה. רק היכרות כזו תאפשר לנו להחזיר לעצמנו את היכולת לייצר מלחמת תודעה נגדית אפקטיבית ורלוונטית.

* הטור נכתב במשותף על ידי פורום הרפובליקה 2.0, קבוצה של אנשים העוסקים וחוקרים את תחום התודעה וההשפעה בעידן הדיגיטלי. בקבוצה זו חברים נעם מנלה, יובל קרניאל, סיגה מאור, יניב לויתן, אופיר צ'רניאק, עירא כץ גלאי, שיר בוים שוורץ, דודי סימן טוב, רותם פרירא, אלכס רוזנפרב, אורן שדה, תומר סגלוביץ', נטלי שטיינר זהר ואנוכי, אסף שמואלי.

5 2 votes
Article Rating

אולי יעניין אותך גם

כתבו לי

הרשמה לעדכונים על תגובות
התראה של
guest

0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
0
Would love your thoughts, please comment.x