בעולם מקביל ג' היתה מדלגת על מאקו וניגשת הישר לתחנת המשטרה. בעולם מקביל, היא היתה מגישה תלונה למרות הזמן שחלף ולו היתה זוכה לכתף קרה היא היתה מפרסמת פוסט בפייסבוק. כן, גם בעולם המקביל התוצאה היתה דומה: שמו של בועז ארד היה נחשף.
הלקח שצריך להילמד מההתאבדות של בועז ארד הוא לא הקריאות לצנזורה עצמית שהתקשורת או הגולשים צריכים לקחת או לא לקחת על עצמם וגם לא מתן חנינה גורפת למטרידנים ולמנצלי יחסי מרות. הלקח הוא שהגיע הזמן שאנחנו, כחברה וכפרטים המרכיבים אותה, נתחיל להתמודד עם המונח בושה.
הסיבה לכך היא שברגע שג' החליטה שהיא אינה יכולה לשאת את הנטל לבדה ושבכוונתה לשבור את מעגל השתיקה, שמו של ארד היה מתפרסם בכל מקרה. לכן, להתקפות על מאקו ועל הכתבת יאנה פבזנר בשן, שעשתה את עבודתה, אין שום תוחלת – בעיקר משום שממצאי התחקיר לא הוכחשו. מאוחר יותר הם עודנו באמצעות תיחום זמן.
לבושה יש תפקיד חברתי חשוב
אנחנו חיים במציאות שבה היכולת לחשוף חריגה של אדם מנורמות היא קלה וזמינה. לצד עשרות כלי תקשורת, אתרי אינטרנט ובלוגים, זו תהיה הרשת החברתית שתקבל את הסיפור ותעניק לו חיים. לכן, הגיע הזמן שנדע לחיות עם הבושה, עם תחושת האשם שמלווה אותה, עם החשיפה ועם ההרגשה שכולם יודעים שעשינו משהו לא נכון והמחשבה על כך הופכת את הבטן.
לכולנו יש משהו להסתיר בארון הפנימי שלנו. עם הזמן הנורמות משתנות ולא בטוח שגם האדם המוסרי ביותר בעשור הקודם יכול להסתכל על עצמו במראת המוסר כיום ולהיות מרוצה. הבעיה היא שכפרטים אנו מתחלקים בין אלו שחיים בעידן של פוסט בושה ושמים פס על הנורמות החברתיות, לבין אלו שהבושה הורגת אותם.
אני לא מאחל לאף אחד להיות מבוייש, מניסיון אישי אני מכיר ויודע את התחושה, אבל לבושה יש תפקיד חברתי חשוב ביותר וכל עוד היא תהיה קיימת, נוכל לקיים חברה. כדי להגיע לאיזון הזה אנחנו צריכים להיות סלחניים יותר כחברה ולהבין שלאחר הגינוי וההסתייגות ממעשה זה או אחר, המטרה שלנו היא לא ביטול תרבותי או לדחוק אותם החוצה אלא להחזיר את האנשים לחברה ולא לדחוק אותם החוצה.
לדעת לחיות עם הבושה
האבסורד הוא שבמישור הפלילי יש לנו פג תוקף לקלון אבל בהיבט הציבורי הקלון הזה נמשך לנצח. כחברה אנו צריכים את שביל הביניים, הנתיב שיאפשר לנו מצד אחד לגנות תופעה בלתי מקובלת חברתית וזמן מה לאחר מכן, להושיט את היד ולשלב את מי שסרר חזרה לחברה. לא לשכוח, פשוט לסלוח.
לנפגע תמיד שמורה הזכות לא לסלוח ולא לשכוח אבל כחברה עלינו לדעת לא רק לבייש אלא גם לתת לאנשים לחיות עם הבושה. חברה שתדע למחול ציבורית תהיה בריאה יותר ותגרום גם לאלו שהפחד מכרסם בהם להבין שלוויה דולורוזה יכול להיות סוף אחר, סוף שימנע מהם לקבל החלטות קשות כמו זו שקיבל בועז ארד.
תודה על הפוסט הזה