הנפגע האמיתי מההאשמות נגד גנץ

המרוץ של בני גנץ לראשות הממשלה עלה השבוע על מטען צד, בדמות פוסט שפורסם ברשת והאשים אותו בהטרדה מינית. על פניו, דומה שהפוסט לא השיג את מטרתו המיוחלת ממספר סיבות. אבל, אם נוציא מהמשוואה את הודעת היועץ המשפטי לממשלה על הגשת כתב אישום (בכפוף לשימוע) נגד אש הממשלה המכהן, נגלה שלפוסט הזה יש השפעה מאוד מעניינת.

לא ברור למה נאוה יעקב (ג'ייקובס) בחרה לעצמה שם, שמזכיר את הסרט הקלאסי תותחי נברון, שיצא ב-1961 והפך לשם קוד של יעד כמעט בלתי אפשרי לפיצוח. אבל הפוסט שהיא כתבה, בין אם הוא נכון ובין אם לאו, מכיל הרבה יותר מניסיון פגיעה בתדמית הנקייה של גנץ.

התבגרנו

הפוסט שפורסם מטריד. הוא מטריד כי גם אם הוא לא חמור בהשוואה לחשדות, שפורסמו נגד דונלד טראמפ או ברט קוואנו, הוא מכוון לנורמות ולקודים החברתיים של בוחרי גוש הימין-שמאל. מעבר לכך, זאת לא רק השאלה האם נער פנימייה בשנות ה-70 התערטל בפני בחורה צעירה אלא כיצד הוא מגיב להאשמות האלו כיום.

ועדיין, למרות המחקר שקובע, כי לפייק ניוז ולמידע מוטה יש סיכוי גבוה יותר משמעותית להיות ויראלי, הפעם הציבור גילה אחריות. תרמו לכך שני דברים: הלהיטות שבה הסיפור התקבל בצד הימני של המפה הפוליטית, בעיקר עם השיתוף של יאיר נתניהו, וגם החשש שיש כאן מניפולציה – כן, גוש השמאל מרכז הוכיח שכמו הימין, גם הוא יכול לעמוד לצד המנהיג שלו בעת צרה.

מאוחר יותר, כשהתחילו לצוף צילומי מסך מההתבטאויות של ג'ייקובס בפייסבוק, הקשרים וההזדהות שלה עם פוליטיקאים מסוייימים ותובנות נוספות מידת האמון כלפיה ירדה. ה“ראיון” שלה לחדשות קשת, התלונה המקופלת שהוגשה כביכול למשטרה, חשיפת המעורבות של השרה מירי רגב בנושא וההחלטה של ערוצי חדשות שלא לשדר את ההאשמה כשזו הגיעה אליהם מוקדם יותר – כל אלו העניקו לסיפור חותמת שהוא פייק ניוז (גם אם קיימת האופציה שיש בו גרעין של אמת).

ההתמודדות

הצוות המלווה את גנץ בחר להתמודד עם ההאשמה באמצעות שילוב בין אפיק ההתעלמות והאפיק המשפטי. עמוד הפייסבוק הרשמי של גנץ לא הגיב להאשמה של ג'ייקובס והתגובה היחידה בנושא ניתנה לכלי התקשורת. סביר להניח, כי במקביל היה תדרוך של מתנדבי המדיה החברתית במטה.

“מדובר בשקר מוחלט. אתמול זו הייתה עלילת דם על קבריהם של חללי צה”ל הקדושים, והערב זו עלילה חסרת שחר שטופלים על בני גנץ ועל ימיו בכפר הירוק בשנות ה-70. ההסתה הפוליטית חצתה גבולות. האירוע מטופל ברמה המשפטית“, תגובת מטה גנץ.

ניתוח התגובה מלמד, כי הנורמה שנבחרה היא האשמת הצד השני בשקר גס, במלחמה מלוכלכת ובירידה אל המחוזות הכי נמוכים שנראו כאן במערכת בחירות. כלומר, הפוסט של ג'ייקובס כמו הסרטון של אבישי עברי, הוא עוד חוליה בשרשרת ההכפשות שחצתה כל גבול. ההוכחה שמדובר בעלילה חסרת שחר מובאת באמצעות ההצהרה על המעבר להתמודדות באפיק המשפטי של הוצאת לשון הרע.

מה ניתן היה לעשות?

פוסטים מסוג זה, בין אם הם אמיתיים – כלומר, בתחום השיימינג – או בין אם שקריים – כלומר, בתחום בריונות הרשת – מייצרים תוכן שמכיל שני רבדים: הרובד של הנורמה החברתית, שממנה חרג לכאורה מושא הפוסט, והחריגה עצמה, המעשה.

תגובה יכולה להיות הכחשה גורפת, תגובה יכולה להיות התנצלות, תגובה יכולה להיות כל דבר שמתכתב עם הטענות שמועלות ברשת או עם רעיונות אחרים – כדוגמת ”ההסתה הפוליטית חצתה גבולות“. עם זאת, תגובה שתתייחס לשני הרבדים תצליח לגעת יותר. היא גם תצליח לשכנע יותר.
הבחירה של מטה גנץ לסתור לחלוטין את ההאשמה היא לגיטימית ובמקום.

אבל, אם היא היתה מלווה בהבעת הבנה לחומרתם של מעשים מסוג זה, אם הם היו כוללים מחאה על ניצול המאבק נגד הטרדות מיניות ועל שימוש שקרי בו לצרכים פוליטיים, זה היה מסמן לנשים רבות, כי מעבר להכחשה, האדם עצמו מבין את חומרת המעשה, את חשיבות המאבק והוא ממוקם בו במקום הנכון מבחינתן. אמירה כזו היתה מחזקת את האמינות של התגובה, בעיקר לנוכח התבטאויותיה של המתלוננת בנושא במשך השנים.

המפסיד האמיתי מהפרשה

קמפיין #MeToo ובהמשך גם קמפיין #למה_לא_התלוננתי זכו לביקורת רבה על הפוטנציאל לפגיעה בשמו הטוב של אדם ועל פסק הדין הציבורי, בטרם נעשה משפט. הדיון המהותי היה כיצד להתייחס לתלונה שעולה ברשת: לקבל אותה או לסייג אותה והבחירה של פעילות ופעילים במאבק נגד הטרדה מינית היתה להאמין למתלוננת.

עוד לפני מאבקי השיא האלו אירעו בארץ מספר מקרים, שיצרו תקדים: ינון מגל, לירן חג'בי ואופק בוכריס, אשר הציבו סטנדרט חדש, שבו התשובה להאשמות לא צריכה להיות חיטוט בלבושן של המתלוננות, באורח חייהן או בהתבטאות שלהן.

שני האלמנטים האלו, האמונה הבלתי מסוייגת למתלוננת והגינון עליה מחיטוט בעברה, בהתנהגותה וכו' (שהוא פועל יוצא מהאמון) לא באו לידיי ביטוי הפעם. הפעם גם דפי פייסבוק מובילים במאבק נשארו עם המון שאלות וגילו קושי להביע נחרצות.

איך לומדים מהאירוע?

הפער שבין החובה להתייצב לצדה של מתלוננת ובין המידע שזרם מצילומי המסך שזרמו בפיד, יצרו תחושה שמישהו מנסה לחלל את המאבק המוצדק נגד זכותן של נשים (ושל גברים) שלא להיות מוטרדות או מוטרדים על רקע מיני במרחב הציבורי ומכאן, גם את זכותן להתבטא ולחשוף לעולם את סיפורן.ם.

דומה שהתחושה הלא נוחה הזו הציפה לא מעט שאלות וביגרה את המאבק באחת. לאמונה הבלתי מסוייגת במתלוננות הוצעה חלופה של ”להתייחס ברצינות“, שלא התקבלה באופן מוצהר, אבל היתה שם מאחורי מספר פוסטים של פעילות ודפי מאבק.

בשלב זה לא ברור לאן זה יילך. הכיוון הכי קל הוא לדלג הלאה ולשכוח מהנושא. זה הכי פשוט, כי זה לא דורש שאלות. אבל טוב יעשו מובילות המאבק אם ינהלו דיבייט בנושא, כדי ללמוד מהאירוע הזה ולנקוט את הצעדים שייסגרו את הפינה לקראת הפעם הבאה – כי המהפכה עוד לא הושלמה וסביר להניח שהפעם הבאה היא עניין של זמן.

0 0 vote
Article Rating
, , , , , , , ,
הסרטון של ג'פניקה מטורף אבל למה לעצבן את הגולשים?
מה צריך ללמוד מהשיימינג נגד הישראלית שנעצרה ברומא?
הרשמה לעדכונים על תגובות
התראה של
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
תפריט
0
Would love your thoughts, please comment.x
()
x