מה צריך ללמוד מהשיימינג נגד הישראלית שנעצרה ברומא?

"ישראלית נעצרה לאחר שחרטה על קירות הקולוסיאום" – זאת הכותרת שפתחה את שערי השיימינג השבועי ולרגע היתה לנו תחושת דה ז'ה וו מאירוע אחר. בפרק הראשון, כשזהותה עדיין לא היתה ידועה לציבור, נבנה לה פרופיל רשתי של מצביעת ליכוד, מזרחית מהפריפריה – אחותה התאומה של גיבורת טיסת השוקולד.

בפרק השני, כשנודע שהיא מנהלת להקת מחול והקלסתרון הרשתי שנבנה בפרק הקודם נשלח לפח המיחזור, נוצר ואקום באשר לתיוג שלה אבל הימין לא פספס את ההזדמנות לסגור חשבון עם השמאל על הסקת המסקנות המוקדמת שלו (שוב). בפרק השלישי, כשנודע שהיא יוצאת מדינות ברית המועצות לשעבר, התיוגים חזרו ותפסו מקום מרכזי.

בין הפרקים היו קטעי קישור, שסברו שכיהודים יש לנו זכות להשחית את הקולוסאום, כי הוא נבנה בעקבות גזילת אוצרות מה שנשאר ממלכת יהודה. אבל דבר אחד היה משותף לכל שלושת הפרקים: השיימינג. שיימינג שהזכיר לא במעט את זה של טיסת השוקולד.

מה באמת קרה כאן?

תחושת בושה לאומית שגררה התנערות מהדמות המבישה. כלומר, היא לא משלנו – “היא ישראלית אבל”: היא מצביעת רק ביבי, ובהמשך היא רוסיה, הרעיון המוביל הוא שהיא משהו אחר שרק במקרה מקושר אלינו “וחבל”.

הביטויים האלו היו יכולים להישמע אחרת אם הם היו בסגנון: “אני לא רואה את עצמי כישראלי, אני לא חושב שאני והיא שייכים לאותה חברה או לאותו עם” ושות', אבל כשההחלטה הלא מודעת של רבים להוציא אותה מהחברה ולא את כותבי התגובות, התוצאה פוגענית.

על אירוע הביוש הזה נוסף עוד רובד: ביוש הממהרים להתבייש. זה לא שמביישי הרובד הזה גאים בפעולתה, הם פשוט שמחים על ההזדמנות לבייש את מחנה השמאל, שהוציא מתוכו את האישה, התנשא מעליה וקבע מראש שאין סיכוי שהיא לא מצביעת "רק ביבי" – וטעה.

בואו נעשה זום אאוט

לצד חוסר הנוחות, הידיעה שהיא עשתה מעשה אסור וההסתבכות עם שלטונות רומא, מתמודדת כעת אישה אחת עם השיימינג וצריבות בריונות הרשת שספגה. זאת התמודדות קשה לכל אדם, בטח לאדם פרטי שבשבריר שנייה מוצא את עצמו במרכז תשומת הלב השלילית של מדינה שלמה. אבל הרעיון שצריך לעצור את השיימינג או למנוע אותו הוא רעיון אוטופי, נאיבי ובלתי ישים.

אנחנו צריכים להבין שזכותם של הפרטים בחברה להביע את אכזבתם מהתנהגותו של פרט בחברה, במיוחד כשהיא חורגת מהנורמות החברתיות של החברה, כפי שהם רואים אותן. ואנחנו צריכים להבין שחלק מהאכזבה מובעת באמצעות הניסיון להוציא את הפרט “הסורר” מן הקבוצה או הניסיון לחזור למקום הנוח שלתתי הקבוצות שמרכיבות את החברה שלנו.

אבל המאבק שלנו צריך להיות נגד בריונות הרשת, נגד האסקלציה שמלווה את השיימינג, נגד אלו שלוקחים את הזכות למחות, להתבייש או לבייש ומפרשים אותה כזכות להעליב, לפגוע, להשמיץ, להקטין ולהשתיק. “בהמה”, “זבל”, “רוסיה מסריחה” והתבטאויות מסוג זה הן לא ביוש ולא מחאה – זאת בריונות, זאת אלימות: אלימות שבה צריך למקד את המאבק.

כמובן שיש נפגעים אבל כחברה, האם זה באמת מפריע לנו?

יהיו מי שיתקעשו שלא לראות את ההבדל, לפעמים מתוך נוחות, לפעמים מתוך חשש ולפעמים גם מתוך אינטרס אבל המשך קיומה הבריא של חברה מחייב את הצבת ההבדל שבין שיימינג, ביקורת והבעת אכזבה לבין בריונות רשת, רשעות, אטימות ואלימות דיגיטלית.

ההתמודדות עם אלו היא לא באמצעות עצירה או מניעת השיימינג אלא באמצעות חיזוק הדבק החברתי וניהול דיון פורה, פתוח וכן על הנורמות הרצויות בחברה שלנו. השאלה הפתוחה היא האם אנחנו באמת מעוניינים בכך או שאנחנו נהנים מהחסות ומהמסגרת השבטית שלנו?

0 0 vote
Article Rating
, , , , ,
הנפגע האמיתי מההאשמות נגד גנץ
הוויכוח הוא לא על לינור אברג'יל אלא עלינו
הרשמה לעדכונים על תגובות
התראה של
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
תפריט
0
Would love your thoughts, please comment.x
()
x