במשך שנים היו עובדה והמקור תוכניות דגל שאם הגעת אליהן בהזמנה ולא כמושא תחקיר, מצבך טוב. תשאלו את רקפת רוסק עמינח, את ארז אפרתי (סליחה רקפת על הסמיכות) ואחרים, שקיבלו הזדמנות להציג את עמדתם בלב הפריים טיים ללא התנגדות משמעותית ולתת לדברים להדהד. מבחינה יח“צנית להגיע לשם זה הישג. לפחות כך זה היה עד שהגיע דן חלוץ.
תוכנית המקור הגישה אתמול ובשבוע שעבר את שלושת הראשים של מלחמת לבנון השנייה, אולי השלישייה הכי לא פופולרית בישראל (בטח בהשוואה למסי, סוארס וניימאר), ונתנה להם הזדמנות להציג את גרסתם למלחמה הכי מושמצת בתולדות מערכות ישראל.
שלושתם ידעו שהם מתראיינים, סביר להניח ששלושתם ידעו שעמיתיהם, או נכון יותר יריביהם, מתראיינים גם הם וסביר להניח שהם נעזרו באנשי מקצוע כדי לצאת הכי טוב שאפשר.
הרשת מגדירה מחדש את המסרים של התקשורת
ואז באה הרשת. עם כל הכבוד לביקורות המלומדות נגד רוסק עמינח או נגד אפרתי (שוב סליחה), הן לא באמת צברו תאוצה או שהן באו מעיתונאים שלא יכולים להימלט מהחשד שמא הקנאה או חוסר הפרגון דיברו מגרונם. למעשה, בלי זהבה גלאון כלי התקשורת היו עושים את מה שהם עשו ב-73 או ב-55 ומאמצים את אחד הצדדים של מלחמות הגנרלים, נוסח פרשת הרפז, ואנחנו היינו זוכים לדיון ארוך ומשמים אצל רזי ברקאי.
אבל תראו מה פוסט עצבני אחד יכול לעשות: חברת הכנסת גלאון לקחה את חלוץ, הוציאה אותו מהשלישייה, סימנה אותו (מבחינתי בצדק) כמטרה והשיבה לו על הטענה הנקודתית שלו, וגם יותר מכך. מנהיגת מר“צ הצליחה לקצוץ את כנפי הזחיחות של הרמטכ”ל לשעבר ועל הדרך להכניס לפריים טיים של הרשת את עמדותיה היוניות, לא דבר שקל לעשות היום וגם לצאת בלי יציאה של הצל.
התוצאה, זהבה גלאון, אשת השמאל, השמאלנית ו"הסמולנית", "עוכרת ישראל" וכל הכינויים האחרים, זוכה היום לחיבוק הכי חם של כל עם ישראל ויכולה לשלוח זר של פרחים לשני יהודים, לאחד קוראים חלוץ ולשני, צוקרברג, שהמדיום שלו הצליח להעביר את המסר שלה בצורה הכי אמינה ומהדהדת, הרבה יותר מכל כלי תקשורת מסורתי.
התחקיר נפל ברשת
חזית חלוץ-גלאון מתכתבת עם הפוסט שכתבתי בעבר על המפגש בין יח“צ למדיה חברתית. הפעם רציתי להציג את הצד הנגדי, שהוא לא פחות מעניין. למה? אסביר בהמשך.
לפני מספר שבועות פורסם בצינור לילה התחקיר על ראונדאפ. זאת בעקבות ההכרזה על גלייפוסאט, החומר הפעיל בראונדאפ, כחומר החשוד כמסרטן (דרגה 2, לא מסרטן ודאי) על ידי ארגון הסרטן של ארגון הבריאות העולמי.
שיעור קצר בכימיה ובלוגיקה: גלייפוסאט הוא המרכיב הפעיל בראונדאפ אבל הוא גם החומר הפעיל בתכשירים דומים אחרים, שמשום נעדרו מהתחקיר. עוד שיעור קטן בביורוקרטיה: ארגון הסרטן של ארגון הבריאות העולמי הוא לא ארגון הבריאות העולמי, מסובך? זה מה יש.
פוסט עם התחקיר עלה לעמוד של הצינור וזכה ל-493 לייקים, 255 שיתופים והמון תגובות. הבולטת בהן היתה תגובתו של שי פליישון, דוקטורנט במכון ויצמן, שהצינור נעזרו בו לצורך התחקיר.
בתגובה, שבינתיים הוסרה מהרשת וזכתה ל-794 לייקים ו-183 שיתופים, מתח פליישון ביקורת על התחקיר וקעקע את הרצינות שלו. גם דף הפייסבוק מדע גדול, בקטנה חבר לשי וזכה ל-105 שיתופים ו-316 לייקים. בקיצור אאוץ'. הצינור ענו באומץ, אבל לא לעניין ולא הצליחו להתמודד עם הטענות. פליישון וחבריו הצליחו להשתלט על הפוסט של הצינור עם כל 255 השיתופים שלו.
למה זה מעניין?
מה שאנחנו כאנשי ניו-מדיה ויח“צ יכולים ללמוד מהעניין הוא שעקרון ”הממזרים שינו את הכללים“ נכון לא רק ליח”צ אלא גם לכלי התקשורת ובמקום להסתפק במאבק על היקף התגובה, שינוי כותרת או תיקונים בדיעבד והבהרה במקרה הרע, יש לנו עוד כלי להתמודד עם עיתונות לא הוגנות (לדעתנו “הבלתי משוחדת”).
אני לא מציע לשלוח טילי רעל או להטיל ספק ביושרם של עיתונאים או בנחיצותם לחברה אבל ראוי שעיתונאי שמחפף בתחקיר, זורק חץ ואחר כך מסמן מטרה או כותב מהרגש ולא מהשכל (לא במסגרת עמוד הדעות כמובן) יידע שהרשת יודעת להציב מראה בדמות שיימינג ולכתוב את דעתה.
נכון, זה לא המקרה הראשון שלגולשים יש ביקורת על הטקסט שבכתבה. אם תשאלו את הטוקבקיסטים ואת המצייצים תגלו שכמעט כל כתבה בהארץ, ynet, מעריב, וואלה ו-nrg זוכה לקיתונות מצד אנשי ימין. גם בטוויטר אפשר למצוא ביקורת, אבל זוהי ביקורת של בראנז'ה ולא משהו שבאמת חורך את הרשת. השינוי הוא שבמקרה של שי והצינור, זה היה עניין של פרנציפ, של הצגת האמת המדעית ולא שום קשר למוצר (שי אפילו התמרמר שהצינור אילצו אותו להיות לרגע בצד של תאגיד מונסנטו).
כי כשמדובר באנשים ולא בטוקבקים חסרי פנים השיימינג הוא מהימן יותר, מוחשי יותר ומשפיע יותר.
