תשכחו מחמאס או מדעא“ש, השבוע נמצא אויב המדינה החדש: השיימינג. האויב הזה יכול להכות באישון ליל או באור יום, הוא נמצא בכל מקום, מסוגל להשתלט על כל גולש ולראות בכל אחד מטרה ואיום. והקורבן האחרון שלו הוא נער בן 15 שהשתתף בתוכנית ריאליטי.
כדי להילחם באיום החדשישן התכנסו השבוע חברי הכנסת לישיבת חירום בוועדת המדע ופייסבוק כבר הודיעה שהיא עשויה להצניח סוכני חרש דוברי עברית לביצוע עבודות סינון ברשת. רגע לפני שהצעות החוק מתחילות לזרום כדאי שנדע: השיימינג הוא לא אויב. השיימינג זה אנחנו.
האם מותר לתלמידים לארגן חרם על המזנון שמחוץ לבית הספר עד שהוא יעבור לתמחור הוגן יותר? האם חרם על חברה, שמפטרת את העובדים שלה כל 11 חודשים רק כדי שהיא תוכל להרוויח יותר כסף משלילת הזכויות, ראוי? והאם ברור שסנקציות כנגד חמאס ואיראן זה חרם לכל דבר?
הפוטנציאל הטוב של ויראליות
שיימינג זה אותו דבר רק ברשת, כלומר התארגנות חברתית וירטואלית שהיעד שלה הוא שינוי מצב לא רצוי או שמירה על מצב קיים מפני איום חיצוני בלתי רצוי. ובפייסבוקית: פרסום התנהגות פרועה של נוסעים בטיסת שוקולד, צילום של אדם שמחנה את הרכב שלו בחניית נכה, מחאה על עידוד מיניות בקרב קטינות או כתיבת פוסט על שירות לקוי בסניף דואר שמעכב חבילות, דברי דואר וגם את צו המילואים שהייתי אמור לקבל לפני שבועיים.
הקלות שבה רעיון טוב זוכה לתפוצה ברשתות החברתיות הוא כוח ועם הכוח הזה אפשר לעשות דברים טובים ולדרוש התנהגות או שירות ראויים יותר מרשויות, עסקים, בעלי תפקיד וסתם אזרחים שלוקחים את החוק לידיים. במדעי החברה מגדירים זאת כ“פיקוח חברתי” והוא נמצא גם בידיים של כלי תקשורת, אנשי ציבור, משטרת ישראל ושל בעלי הון. משום מה, רק את הכוח של הציבור מנסים לצמצם.
כמו כל חרם או התארגנות חברתית, יש מקרי שיימינג שהכוונה שלהם פחות טהורה ופחות ערכית, והנפגעים העיקריים שלהם הם בעיקר ילדים ובני נוער. ראוי להודות שהיו גם מקרי שיימינג שהכוונה המקורית שלהם אולי היתה טובה אבל הם טעו בהנחת המוצא. למרבה הצער חלקם הסתיים בצורה טראגית, כמו במקרה של אריאל רוניס ז“ל.
נער בן 15 לא בנוי לעמוד מול שיימינג כזה
להיות מטרה לשיימינג זה דבר נורא אבל אפשר להתמודד עם זה. תארו לעצמכם מה היה קורה עם רשות האוכלוסין לא היתה מסתפקת בתגובה לקונית לעיתונות אלא מתערבת בשיח ומציגה את דמותו של אריאל רוניס ואת עמדתו ופועלו כנגד הגזענות. סביר להניח שהוא היה נעלב מכל שיתוף ומכל הערה אבל ספק אם הוא היה מאבד את התקווה לו הרגיש שהוא לא לבד ושיש מי שנלחם עבורו.
החוצפה של ברק אוגלבו היתה אולי טובה לרייטינג של אקס פקטור השבוע אבל לא בטוח שהוא יוכל להמשיך הלאה באותה קלות. התגובות, שמלוות את קטע היוטיוב של האודישן, עלולות לערער כל אדם, במיוחד נער לא מגובש בגיל 15. תארו לכם מה היה קורה אם באקס פקטור היו לוקחים אחריות על החשיפה הזו ומשקיעים פרומיל אחוז מהרווחים כדי לגבות אותו ברשת.
רגע לפני שמשטרת המחשבות והניסוחים נכנסת לחיינו, שנייה לפני שהצעות החוק שיהפכו כל אדם לפושע רשת פוטנציאלי, ראוי שנדרוש ממעסיקים להפגין יותר אחריות ולהגן על העובדים שלהם. הגיע הזמן שגם כלי התקשורת יידעו שיש להם אחריות על הגחכת אנשים בתוכניות טלוויזיה או בפרומואים. אם אלו יתגייסו כדי להגן על הנפגעים מפועלם או ישכרו גורמים מקצועיים שיודעים לעשות זאת, יושג האיזון המתבקש בין חופש הפרט לבין חופש הביטוי.
*** עדכון ***
בזמן שחלף מאז פרסום הטור נסגר דף הפייסבוק תגובות אפשריות של ברק אולגבו, סרטון יוטיוב הוסר מהרשת והוא יכול לחזור לאלמוניות היחסית שלו. כמו כן, כותב שורות אלו פיתח מודל להבחנה בין שיימינג לבין בריונות רשת ועל כן, פעילות רשת שלילית בין בני נוער היא בבחינת בריונות רשת ולא שיימינג.
