מי אחראי להגן על עובדים מפני שיימינג ברשת?

החלטתו של אריאל רוניס ז“ל לשים קץ לחייו בעקבות הדברים שנכתבו בפייסבוק מדגישה את החובה של חברות וארגונים לקחת אחריות על שמם הטוב של העובדים שלהם. אחריות זו אינה מסתכמת רק בתשלום שכר ובמתן תנאים סוציאליים, כמתחייב בחוק, אלא גם בהגנה עליהם מפני הרשת.

נהוג לראות בשיימינג תופעה מסוכנת ולא רצויה, סוג של רעה חולה או תוצר לוואי של השימוש ההולך וגובר ברשתות החברתיות. עיקר המאמצים להתמודד עם “תופעה” זו מכוון כלפי הישות האמורפית וחסרת ההגדרה שנקראת “הציבור”, אבל עם כל הצער, הגיע הזמן להודות שעוד לא נולד הקמפיין שיצליח לגרום לנו “לעצור, לחשוב ולשקול” בטרם נלחץ על שיתוף כשאנחנו נחשפים למה שנתפש בעינינו כ“עוול”.

השיימינג הוא חלק מחיינו

זה לא סוד שהחשש לעמוד בפני בית משפט השדה של הרשת משותף להרבה עסקים, חברות וארגונים. גם היום, עשור לאחר שהרשתות החברתיות פרצו לחיינו, מותגים, עסקים ונבחרי ציבור רבים, שיודעים היטב כיצד לרתום את הרשתות החברתיות לצרכי שיווק ומכירה, טועים לא פעם בהתמודדות עם אירועי שיימינג ומשברי ניו מדיה. ינון מגל, לדוגמא, הוא תזכורת טרייה לכך.

הנתון שהציגה בזק לפיו 58% מהישראלים נחשפו לשיימינג מעיד שה“תופעה” הפכה לחלק מהשיח שלנו, לחלק מהתרבות שלנו. למעשה, השיימינג תפש מקום של כבוד כמקבילה הפייסבוקית של “לצעוק על נציג השירות” ואחיה התאום “אני דורש לדבר עם המנהל” הטלפוניים, בתוספת פומביות וויראליות המאפיינים את עולם הרשתות. כעת, אם לא נבלבל בין שיימינג לבין בריונות רשת מגונה, נגלה שמדובר בביקורת אינטרנטית לגיטימית כלפי מקרים והתנהגויות שאינם מקובלים בעיניי הציבור.

עבור אלו, חוסר שביעות הרצון ברשת יוצר אתגר משמעותי והופך את ה“פלטפורמה השיווקית” לגל חסר שליטה שמשמש מישהו אחר כנגדם. אתגר זה מושפע מהיכולת של אנשים בעלי רקע דומה לתקשר זה עם זה וליזום פעילות נגד מותגים ועסקים בזמן ובמרחבי הרשת שנוחים להם.

האתגר האמיתי הוא ההגנה על העובדים

יחד עם זאת ומבלי לגרוע מהיקפו של אתגר זה, האתגר האמיתי הוא לא העסק או הארגון אלא ההגנה על העובדים שלו. נציג השירות, המלצר ונהג האוטובוס – הם אלו שנמצאים בחזית המגע עם הלקוח ולא פעם הם מוצאים את עצמם בחזית הביקורת הציבורית והשיימינג שמכוון כנגד המעסיק שלהם.

יש לזכור שמדובר באנשים פרטיים, אשר בשל עיסוקם ופרנסתם, עלולים לעלות על מוקד השיח הציבורי, אשר דורש את ראשם בשל חשש מעוולה כלשהי וזאת ללא שימוע, משפט או היכרות מעמיקה עם המציאות העובדתית. בחלק מהמקרים זה מסתיים בהפסקת עבודתם ובמקרי קיצון, הפיטורין הם הדרך בה המעסיק מתנקה בפני הגולשים וחוזר לשגרה.

המלחמה נגד השיימינג היא מלחמה אבודה

החלטתו של אריאל רוניס ז“ל לשים קץ לחייו בעקבות הדברים שנכתבו בפייסבוק מדגישה את החובה של חברות וארגונים לקחת אחריות על שמם הטוב של העובדים שלהם. אחריות זו אינה מסתכמת רק בתשלום שכר ובמתן תנאים סוציאליים, כמתחייב בחוק, אלא גם בהגנה עליהם מפני הרשת. אחריות זו דורשת גיבוש כלים שיתמודדו ויעמדו לימינו של העובד במקרי שיימינג, אשר נובע מתפקידו המקצועי.

בין אם מדובר בדייל, קופאי או מנהל לשכת אוכלוסין, כולם זקוקים להכוונה ולהדרכה על הסכנות שבתופעה, על הדרכים לצמצם את הסיכוי להיות חלק ממנה ומה הם צריכים לעשות במידה והם הופכים למטרה.

מלחמה נגד יוזמי שיימינג ומשתפים היא מלחמה אבודה, זוהי מערכה שמפקירה את העורף הרגיש – את העובדים. הדרכת עובדים בנושא תאפשר לעסקים ולחברות להיערך טוב יותר לאירועי שיימינג, אבל מעל הכל היא מדגישה עד כמה אכפת לבית העסק מהעובדים שלו ועד כמה הוא עומד באחריות שלו להגן עליהם כשמשהו משתבש.

המאמר פורסם במקור בדמרקר