הבקשה של התביעה הצבאית, לאסור את פרסום שמות העדים במשפטו של החייל היורה, מעידה שצה“ל מודע לבעיה ולהסתה כנגד המ”פ של החייל היורה. מצד שני, המחשבה שניתן למנוע חשיפת שמותיהם ותמונתם של עדים נוספים מפייסבוק, טוויטר וואטסאפ היא לא יותר מתמימה.
המרחק הקצר, שעבר רב סרן תום נעמן, מקצין מצטיין ל“בוגד” ול“אויב האומה”, כפי שנכתב עליו, מדגיש עד כמה חשופים חיילי צה“ל ברשת ועד כמה הם זקוקים להגנה בעולם וירטואלי שבו כלי נשק, פקודות וחוקים אינם יעילים. במקרה זה מדובר בגורמי ימין קיצוני ובמקרים אחרים מדובר בגורמי שמאל קיצוני, כמו בניסיון השיימינג הכושל שנעשה לקצין מג”ב, פקד אלון טיב, במחסום המנהרות ופורסם לאחרונה באיחור של שנתיים וחצי.
מי מגן על חיילי צה"ל ברשת?
במקרה של רב סרן נעמן השיימינג בוצע כנגד מערכת החוק ונגד מה שנתפש בקרב חוגים מסויימים כ“שמאלניות” של צה“ל. השיימינג איפשר לתומכי החייל להציב על סדר היום של הרשת החברתית ערכים, כגון גיבוי, פיקוד, אמון, אמינות ולבחון אותם לפי האתוס אותו טבע בן גוריון ”תדע כל אם עבריה, כי הפקידה גורל בניה בידי מפקדים הראויים לכך“.
השיח הזה לא קיבל מענה שיסביר מדוע על פי ערכי צה“ל עדות המ”פ היא ערכית, ראויה והכרחית. לצה"ל יש נוכחות בולטת ברשת אבל בנושא זה לא פורסם שום ציוץ, אפילו לא תגובה לגולשים שכותבים דברים בגנות הקצין בדף הפייסבוק של צה”ל.
למעשה, בשלבים הראשונים של האירוע, חוץ ממשפחתו וממקורביו של המ“פ לא היה אף גורם רשמי שהציב ברשת סט ערכים שונה לאלו שהציבו תומכי החייל היורה. ולא, השיחה והגיבוי שקיבל מהרמטכ”ל אינם מספקים במקרה זה משתי סיבות: האחת, היא פורסמה לכלי התקשורת ולא הוצאה ברשת, והשנייה, בחודשים האחרונים הרמטכ“ל איבד את התמיכה של הימין הקיצוני ולכן הוא נתפש בקרב חוגים אלו ”כמשת“פ” של השמאל.
המ"פ של אזריה חטף את האש שכוונה לצה"ל
שיימינג הוא ביוש אדם או ארגון, אשר חרגו מנורמות מוסכמות באמצעות הרשתות החברתיות. במקרים מסוג זה הדרך להתמודד איתו היא באמצעות הצבת סט של נורמות וערכים חשובים ונעלים יותר כדי לשכנע את ציבור הגולשים שהצדק נמצא אצלך. צה“ל יכול היה לדבר על ערך הגבורה, על טוהר הנשק, על מהו גיבוי, מהו פיקוד, אמון, מוסר וערכה של האמת אבל הוא לא עשה זאת. הדרג המדיני וסיבותיו עמו, איחר בתגובה וכשזו הגיעה הגינוי היה רפה מדי.
תום נעמן הוא רק הפרזנטור של השיימינג, הוא זה שחטף את האש הווירטואלית, שכוונה נגד צה“ל. בהמשך הוא נאלץ לחוות את ההסתה ואת הלינצ'טרנט שהתפתח כתוצאה מהטיפול הלקוי במשבר. במקרה זה מדובר בחייל, בקצין, אבל המתווה אינו שונה מהותית מאירועים שמתרחשים בשוק הפרטי, שבו ההגנה על עובדים ברשת אינה מוסדרת ומעסיקים רבים נמנעים מלקחת אחריות על עובד שחווה שיימינג או הטרדה ברשת.
בקשת התביעה הצבאית להסתיר עדים לא תפתור דבר משום שצילום בסמארטפון ושליחה בקבוצת וואטסאפ חזקים יותר מכל צו איסור פרסום. מה שנדרש הוא לא פתרון טקטי חסר אלא תובנה שמישהו שינה את החוקים, הפתרון צריך להיות מערכתי והוא לתת לצה“ל לנצח ברשת באמצעות שיח על הערכים שלו. בדרך זו הוא יוכל לשרטט שוב את גבול המותר והאסור וגם לספוג את הביקורת במקום להטיח אותה בחיילים ובקצינים שלו.
