המודל המלא של המשבריסט להבחנה בין שיימינג לבריונות רשת

שיימינג, בריונות רשת, הטרדה ברשת, הכפשה ברשת, לינצ'טרנט ומושגים נוספים הם חלק מהשיח החדש, שמאפיין את עולם הרשת החברתית. מדובר בתופעות שיוצרות שינוי בסדר החברתי הישן של הפצת מידע לא חיובי על אדם ופרסומו ברבים. שינוי זה נובע מיכולת העברת המידע והוויראליות של הרשת החברתית, אשר שברו את המונופול ואת השליטה של השלטון, כלי התקשורת ובעלי ההון על הפצת מידע שאינו חיובי על אדם, עובד או ארגון והעניקה את הכוח הזה גם לגולש הבודד.

ייתכן, שמשום שהמחקר והמאמרים והכתבות שפורסמו בתחום עד כה ממוקדים בקורבן, ביעד השיימינג, ולכן הם לא נוטים להציע הבחנה ברורה בין שתי התופעות הללו. מאמר זה יתמקד בשיימינג, יציע מודל שמאפשר לבדל אותה מבריונות רשת, יציג את המאפיינים הבעייתיים שלו, את האתגרים שהוא מציב ואת הכלים שמאפשרים להתמודד איתו.

מטרת המודל המבחין בין שיימינג לבין בריונות רשת, שיוצג במאמר זה, היא למנוע פגיעה אפשרית בחופש הביטוי ובחופש המחאה, ולאפשר טיפול משמעותי וממוקד יותר בבריונות רשת. כותב המאמר אינו איש אקדמיה אלא יועץ תקשורת ודיגיטל, איש סושיאל, כותב בלוג המשבריסט, מרצה בנושא ואף מייעץ לעסקים ולמותגים כיצד להתמודד עם אתגרי הרשת.

מאמר זה נכתב בעקבות ניתוח טקסטואלי של מאות אירועי שיימינג, תצפית ומעקב אחר אופן הטיפול באירועים ומידת האמון אשר לה זכו מושאי השיימינג בעקבות תגובתם לשיימינג.

שיימינג – הכלי האזרחי

היכולת להפיץ מידע שאינו חיובי על אדם או ארגון מהווה אתגר מאוד גדול עבור החברה וכוללת בחובה את השאלה באיזו זכות ובאיזו סמכות יכול אדם אחד להפיץ מידע לא חיובי על אדם אחר. גם הפצת מידע חיובי עלולה לכלול בעיות אתיות אך כנראה שהנטייה שלנו היא לראות הפצת מידע חיובי כמעשה לגיטימי בעוד הפצת מידע שלילי, שעלול להיות כרוך בפגיעה בשמו הטוב של אדם ואף בפרנסתו ובמשפחתו, נתפשת חברתית כפעולה לא לגיטימית. אגב, ייתכן שזו הסיבה לכך שהעיסוק האקדמי, הרשתי והתקשורתי אינו עוסק בהיבטים בעייתיים של הפצת מידע חיובי אלא רק בתחום הפצת המידע השלילי.

המענה הבסיסי לשאלת הפצת מידע שלילי על אדם קיימת עוד לפני עידן הרשת החברתית במסגרת החוק לאיסור לשון הרע . חוק זה מנחה מזה מספר עשורים את כלי התקשורת בשאלה כיצד לנהוג בפרסום מידע שלילי אשר עלול לפגוע בשמו הטוב של אדם. האם כלי התקשורת תמיד פועלים לפיו מבלי לחרוג ממנו במילימטר? התשובה היא לא.

האם הם לא פעם מנסים לעקוף אותו באמצעים מתוחכמים? התשובה היא כן, החל בפרסום תמונה מפוקסלת שבקלות אפשר למצוא את אחותה המקורית ברשת, וכלה בציטוטים של 'מקורבים' עמוסים בפרטים מזהים ורמיזות על מושא הפוסט . האם חוק איסור לשון הרע נותן מענה מלא? התשובה היא לא. אבל זאת התשתית הקיימת.

לכך יש להוסיף את סוגיית אמיתות המידע באמצעות השאלה: האם כלי התקשורת, עם כל האתיקה והמקצועיות שלהם לא פעם טועים? התשובה היא כן. אגב, לא רק התקשורת טועה, גם המשטרה, גם הפרקליטות וגם בתי המשפט שלעתים רחוקות מרשיעים אנשים חפים מפשע. לכן במדינות מסויימות קיים פרויקט החפות, שמטרתו לעזור לאסירים שכבר מרצים עונש להתחיל מחדש ולהיאבק על חפותם.

אבל כשהסדר החברתי משתנה והשליטה בהפצת המידע עוברת מהמוסדות המסורתיים לציבור הרחב, כאן מתחיל האתגר. קמפיין #MeToo, שזכה לתואר איש השנה של הטיים מגזין, לא רק שבר את חומות השתיקה אלא נטע ביטחון בקרב מיליוני נשים בעולם וגדע קריירות של אנשים חזקים מתחומים שונים. לצד הצלחות אלו הקמפיין לווה בביקורת, אשר כללה הצבת סימני שאלה סביב הקלות שבה שמו של אדם נחשף בפומבי וחייו עלולים להשתנות ללא היכר.

ככלל, תופעת השיימינג נתפשת כתופעה שלילית, תופעה פוגענית, סמל לחופש המתירני של הרשת וליכולת לכתוב כל דבר כי הפייסבוק, הוואטסאפ והטוויטר סופגים הכל. לצד זאת מופיעים מדי פעם אירועי שיימינג שנתפשים כ“חיוביים”, כגון המקרה בו סולק הומלס מסניף מקדונלדס במירטל ביץ', בטיסת השוקולד שביישה התנהגות פרועה של נוסעת במטוס, בסרטון היוטיוב של הגיטריסט שהגיטרה שלו נשברה בטיסת יונייטד איירליינס ועוד.

המאפיינים הבעייתיים של שיימינג

כמי שעוסק בשיימינג מזה מספר שנים ומאז ינואר 2015 חוקר את התופעה לעומק, הציקה לי השאלה כיצד ניתן לדעת מתי שיימינג הוא טוב ומתי שיימינג הוא רע? האם באמת יש מונח כזה שיימינג טוב ושיימינג רע או שמדובר בהגדרה סובייקטיבית? יותר מכך, גם כשטיפלתי באירועי שיימינג מאוד חריגים, כמו האשמת השווא של נהג אוטובוס על שאיחל מוות לבנה התינוק של נוסעת (דבר שלא קרה), גם אז לא סברתי שהשיימינג הוא רע, סברתי שהוא מכיל בעייתיות.

במסגרת המחקר העצמאי שביצעתי מצאתי שלשיימינג יש 4 מאפיינים בעייתיים:

  1. תפוצה בלתי נתפשת.
  2. תיעוד נצחי.
  3. סיכוי לטעות בפרשנות האירוע, שנובע בין היתר ממעורבות יוזם השיימינג ומהיעדרה של אתיקה עיתונאית בסיסית של בקשת תגובה מיעד השיימינג.
  4. פוטנציאל התפתחות לשיח חריג, שאפרט לגביו בהמשך.

יחד עם זאת, אי אפשר היה להימנע מכך שכל אירוע שיימינג שבו נתקלתי, בין אם טיפלתי בו באופן אישי, בין אם לקחתי בו צד או בין אם קראתי לגביו בדיעבד – כל אירוע שיימינג כזה השיק לתחום הנורמטיבי, לתחום הערכי. לעומת זאת, כל אירוע בריונות רשת, הטרדה ברשת, הפצת תמונות ברשת ואלימות רשת שבו נתקלתי לא נגע לתחום הערכי אלא התמקד בהגשת סיפור שמכיל בעיקר שני מרכיבים: יצירת עלבון וזהות הקורבן – כך היה בהפצת תמונות העירום של סלבריטאיות, כך היה בהפצת תמונתו של האיש השמן הרוקד , מידע שקרי שמופץ ברשת כנגד איש זה או אחר וכך היה גם בהתעללות הרשת שעברה גבריאלה גרין, אשר גרמה לה לשים קץ לחייה.

ניסיון למצוא חוקיות

ברור לכל אדם שטיפול באירוע שיימינג שמכיל שיח נורמטיבי, גם אם הוא מכיל טעויות עובדתיות בסיפור האירוע, לא צריך להיות מטופל באותה חומרה כמו אירוע של הפצת תמונת עירום של נערה בת 15 שמתקלחת בבית ספרה לאחר שיעור ספורט. במקרה אחד מדובר בטעות ובמשמעות הבעייתית של הפצת המידע המוטעה באמצעות פלטפורמה בעלת פוטנציאל ויראלי ובמקרה השני מדובר במעשה מכוון, שנועד לספק את היצר של היוזם שלו ולאחר מכן לענות ליצר המציצנות של כל משתף ומשתפת.

השאלות האלו הקשו עלי ודחפו אותי למצוא חוקיות נוספת, חוקיות שתוכל להבחין באופן מיידי וברור בין שיימינג לבין בריונות רשת. בהיעדר הסבר או הבחנה מקובלת ברחבי הרשת החלטתי להתמקד בהגדרות המקוריות של בריונות רשת ושל שיימינג ולמצוא בעצמי את ההבדל שיבחין ביניהן. בעוד בריונות רשת מהווה העתקה של זירת פעילות הבריונות מהמרחב הפיסי למרחב הדיגיטלי, השיימינג היא פעולה שנועדה לבייש אדם.

דומה שרוב העוסקים בתחום עצרו כאן ולא נטו לברר ולהבחין בין פעולת הביוש לבין פעולת ההכפשה, הפגיעה, ההעלבה, ההשמצה או התקיפה – המיוחסת בטעות לשיימינג. ההגדרה של בושה היא “תחושה קשה ואף צורבת, אשר מאפיינת אדם שהזולת חשף את קלונו, את העובדה כי הוא חרג מהנורמות החברתיות” . מכאן ניתן להבין, כי בושה היא תוצאה של חריגה מנורמות ופעולת הביוש היא הצבעה על חריגה של אדם מנורמה חברתית.

מרגע שמקבלים את הפרספקטיבה הזו, קל יותר להבין ששיימינג הוא אקט של “מוסד הפיקוח החברתי” וכי, מטרתו של יוזם השיימינג היא לעשות מעשה כנגד הפרה של נורמה חברתית. זאת בניגוד למי שיוזם מעשה בריונות רשת, שמטרתו היא סיפוק צורך עצמי באמצעות פגיעה באחר.


טיסת השוקולד: דוגמה למוסד פיקוח חברתי

ההבדל בין שיימינג לבין בריונות רשת

ההבחנה בין שתי המטרות המנוגדות הללו, האחת חברתית והשנייה אינדיבידואלית ואף אנוכית, מניחה את היסודות למודל שפיתחתי להבחין בין שתי התופעות. המודל שהצגתי באוניברסיטת בן גוריון במארס 2016, ושהוצע לי לכנות אותו “מודל שמואלי”, מתבסס על הגותו של עמנואל קאנט בתחום המעשה המוסרי ומדבר על “מבחן הכוונה”.

לפי מבחן הכוונה, לא תוצאת המעשה היא זו שקובעת את מוסריותו אלא הכוונה שעומדת בבסיסו. כלומר, אם הכוונה של יוזם אירוע הרשת היא כוונה חברתית, כוונה של תיקון מצב לא רצוי, תיקון טעות או הצבעה על עוול אנו נמצאים במחוזות השיימינג ובניסיון לשנות מציאות לא רצויה ולהתאימה לנורמות החברתיות. לעומת זאת, אם המטרה של יוזם האירוע הוא השפלה, השתקה, העלבה, הקטנה, השמצה או השגת סיפוק עצמי שעלול לגרום לפגיעה במושא האירוע, אנו נמצאים במחוזות בריונות הרשת.

השימוש ברשת החברתית לביצוע הביוש גורמת לקהל רב יותר להגיע ל“רחבת העיר” ולחזות במופע המרכזי. התיעוד הנצחי של גוגל ופייסבוק פוגם ביכולת להדחיק אירוע לא נעים ויותר מכך, לגרום לאירוע שבעבר נחשב נורמטיבי, להיתפש בעתיד כמביך. ולכן, מבחינת מטרת השיימינג, הדמות שרואה את החצים החברתיים מופנים אליה, אין הבדל בין ביוש לבין פגיעה, הכפשה או השמצה. להיפך, ההחרפה של התחושה היא כלי שמאפשר לנפגע השיימינג לעורר הזדהות מסביבתו הקרובה ויוצר הזדמנות למחילה חברתית.

לא ניתן ואסור לעצור את השיימינג

שיימינג עשוי להיות אירוע כואב, מכביד ומאוד קשה עבור מי שעובר אותו אולם הסוגיה כאן היא לא האדם הבודד אלא החברה ולכן השאלות שצריכות להישאל הן:

  • האם האינטרס הציבורי הוא עצירת השיימינג ומניעתו במטרה להגן באופן גורף על כל אדם שעלול להיפגע משיימינג?
  • האם בכלל ניתן לעצור את השיימינג?
  • האם ניתן מבחינה רגולטורית, חברתית או חינוכית למנוע מבן אדם שחש תחושה עזה של חוסר צדק או תחושת עלבון כתוצאה מעוול מוטעה שנעשה לו, לשתוק ולוותר על היכולת שמקנה לו הרשת החברתית?
  • בניסוח אחר, האם הסיכוי שאדם יבוייש שלא בצדק שווה את הפגיעה האנושה בחופש הביטוי של הפרט?

לדעתי התשובה היא לא משלוש סיבות:

  1. אסור לפגוע בכלי שמאפשר לציבור הפשוט, לאזרח מן השורה לומר את דברו. הרשת החברתית היא כלי שמאזן את הכוח שלו מול עסקים, ארגונים, רשויות, חברות ומשרדי ממשלה, שבכוחם להתיש אותו ולמנוע את זכויותיו.
  2. זו גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה. כל עוד המדינה שלנו תשאף להיות דמוקרטית לא יהיה ניתן להשתיק צעקה שתנבע מתחושה של אי צד.
  3. באפשרותו של אדם, ארגון או מותג להתמודד עם ביוש (Shaming) או עם הגרסה האינטרנטית שלו שיימינג (Online Shaming) ולכן הטלת איסור בנושא היא פגיעה בלתי מידתית בחופש הביטוי.

שיימינג טוב ושיימינג רע

לאחר שהגדרנו מהו שיימינג ומהי בריונות רשת, נתמקד בשאלות הנוספות שנשארו פתוחות: האם יש שיימינג טוב ושיימינג רע? האם ניתן להתמודד עם שיימינג וכיצד החברה צריכה לנהוג כלפי אנשים שעלולים להיות חשופים יותר לשיימינג מאחרים? לאחר שבחנתי עשרות, אם לא מאות מקרי שיימינג וחשוב מכך, לאחר שהגעתי לתובנה כי שיימינג הוא תלוי נורמה והוא מוגדר ככזה כל עוד הכוונה של היוזם שלו היא לשנות מצב לא רצוי, לא ניתן להגדיר שיימינג כשיימינג טוב או רע.

שיימינג הוא כמו מכונית. יש לו יתרונות ויש לו חסרונות. במקרה של מכונית היתרונות הם הנגישות, העצמאות וקיצור זמני הנסיעה ואילו החסרונות הם זיהום האוויר והיבשה, הפרבור ותאונות הדרכים. במקרה של שיימינג אלו יהיו היכולת לתקן מצב לא רצוי מול התפוצה, התיעוד, הסובייקטיביות שעלולה לגרום לטעות בפרשנות האירוע מושא השיימינג והסיכוי שאירוע השיימינג יהפוך לאירוע בריונות רשת ולינצ'טרנט.

למעשה, אין שיימינג רע – יש נורמה שנויה במחלוקת. התובנה שאין דבר כזה שיימינג רע הפעימה אותי אבל האלצת להתמודד עם אתגר לא פשוט לנוכח מקרים של “באדי שיימינג” או “פאט שיימינג”, שהוא ביוש לאנשים ובעיקר לנשים במידות גדולות או לסלבריטאיות שחרגו מהמידות אליהן הורגל קהל העוקבים שלהן ועוד.

המקרה שהטריד אותי יותר מכולם הוא קמפיין פרסומי בפייסבוק, שקורא לבני נוער לעשות אאוטינג (שכרוך בשיימינג) לחבריהם שעדיין בתולים. קמפיין זה הציב בי לא מעט סימני שאלה וכמעט הצליח לסדוק את התאוריה שמוצגת כאן אבל ללא הצלחה. זאת משום שאינני מתנגד לעקרון השיימינג, אני מתנגד לנורמות שמנסות לכפות על אנשים להיות יפים ולשתוק, להיות רזים ולא שמנים או מלאים, וגם לנורמה לפיה בני נוער צריכים לאבד את הבתולים בגיל מסויים ולא במקום ובזמן (ועם הפרטנר) המתאימים.

בניתוח טקסטים של שיימינג, שערכתי בשנים האחרונות, גיליתי שההתנגדות או הקבלה שלנו לנורמה חברתית היא זו שקובעת את מידת הקבלה או הדחייה שלנו מהשיימינג: אם אנחנו אדישים לנורמה, סביר להניח שהנטייה שלנו תהיה לחשוב שהביוש אינו ראוי. למעשה, אין לנו ויכוח על השיימינג אלא על הנורמות החברתיות המוסכמות בחברה. בעוד השיימינג למותג DOVE על פרסומת הגזע לא זכה לתמיכה גורפת, מעטים התנגדו לשיימינג שביצעו נוסעי טיסת 3411 של יונייטד איירליינס בעקבות הורדת נוסע מהמטוס באופן אלים.

חוסר ההסכמה על הנורמות החברתיות, שבשמן בוצע השיימינג, עשוי לגרום לשיימינג להחטיא את מטרתו וזאת משום שכדי ששיימינג יצליח לבייש הוא צריך שמושא השיימינג יקבל את הנורמות שבשמן הוא מבוייש. אם הנורמות אינן חלק מאורח חייו, זה יסתכם בניסיון שיימינג במקרה הטוב. במקרה הגרוע, זו תהיה אמירה פוגענית ומטרידה שבפועל אין לה השפעה.

איזון ביחסי לקוח מותג

מכאן נשארנו עם שתי שאלות: האם ניתן להתמודד עם שיימינג? ומה החברה צריכה לעשות כדי להגן על אלו שחשופים יותר לשיימינג? התשובה לשאלה הראשונה היא כן, ניתן להתמודד עם שיימינג ובמסגרת המחקר וכתיבת הבלוג שלי, הגדרתי 5 כלים בהם ניתן להשתמש כדי להתמודד עם שיימינג:

  1. התעלמות.
  2. שימוש בכלים הטכניים שמעניקות האפליקציות החברתיות, כגון דיווח, תיוג, הודעות אישיות וקידום ממומן.
  3. שימוש בכלים משפטיים במקרים מאוד מסויימים, שבהם הסובייקטיביות של יוזם השיימינג גורמת לטעות מהותית בפרשנות האירוע או במקרים בהם לאחר חשיפת התמנה המלאה המבייש מסרב לחזור בו מהביוש (התנהגות שהופכת את האירוע לבריונות רשת)
  4. שיח שמתמודד עם הביקורת החברתית, שמעניק לה פרשנות אחרת, שמציג את הנורמות שבשמן בוצע או לא בוצע המעשה מושא השיימינג.
  5. ניהול מוניטין, שיפעל לדחיקת הפרסומים השליליים בתוצאות החיפוש בגוגל.

שיימינג הוא כלי של צרכנים, לקוחות, תושבים, אזרחים, פעילים חברתיים וחסרי מעמד כדי לאזן את הכוח של עסקים, חברות, תאגידים, רשויות והממשלה. שיימינג הוא כלי של האזרח או התושב החלש מול אדם חזק ממנו, כשהוא חש שזה מתנהג בחוסר התחשבות ובזלזול בנורמות חברתיות מוסכמות או בסדר הציבורי הנהוג, לדוגמא קמפיין #MeToo, קבוצות גינוי על חנייה לא מתחשבת או צילום התנהגות בריונית, צילום אירוע פלילי, צילום מקרים שבהם שוטר או פקח או אזרח אחר פועלים בניגוד לחוק.

כל אלו הם סעדים שמעניקה הרשת החברתית לחוסר האמון שחש האזרח הקטן לרשויות ולחוסר היכולת של הרשויות לתת פתרון כולל ולהיות בכל מקום ובכל זמן. פגיעה ביכולת הזו תחליש את האזרח ולכן היא עלולה להיות בעייתית מאוד.

הקהלים שחשופים לשיימינג

הסוגיה האחרונה שנשארה בלתי פתורה היא כיצד החברה צריכה לנהוג כלפי אנשים שעלולים להיות חשופים יותר לשיימינג מאחרים? אוכלוסייה זו מתחלקת לשלושה: ילדים ונוער, אנשים אלמונים יחסית שזוכים לבולטות תקשורתית וציבור העובדים ונושאי תפקיד.

שיימינג ובני נוער

יש בעייתיות מאוד קשה להגדיר את אירועי הרשת שמאפיינים את גיל הילדות והנעורים כשיימינג. גם אם אירוע רשת מוכיח ילד או נער על חריגה מ“נורמות חברתיות”, הקושי להגדיר אותו כשיימינג מורכב משני היבטים: לילדים ולבני נוער יש מערך פיקוח חברתי מובנה: הורים, מערכת בית ספרית, תנועת נוער, מסגרות פעילות חברתית וכו'. לאלו יש כלי הדרכה וענישה לטפל בהפרה של נורמה חברתית ועל כן אם המטרה היא אינה חריגה של מערך הפיקוח, אין לבן הנוער את אותו הצורך של האדם המבוגר לפנות לרשת כסעד לפיקוח חברתי יורד. שנית, החיים בחברה סגורה יחסית, אשר מנהלת חיים חברתיים במרחב זמן וגאוגרפי מסויים (בית ספר לדוגמא, תנועת נוער, מקומות בילוי או מתחמי רשת מוסכמים – קבוצת וואטסאפ) גורמת למצב שהוקעה פומבית של ילד או בן נוער עשויה לזכות את יוזם האירוע בנקודות חברתיות. כלומר, יש חשש שהמניע לפעולת הביוש אינה תיקון עוול אלא הצבעה עליו כדי להקטין, לפגוע, להעליב או להשתיק, ומכאן לגרום ליוזם האירוע סיפוק עצמי וחברתי מהסבל שנגרם למטרת האירוע. כלומר, פעולת הביוש בקרב ילדים ובני נוער היא לרוב בתחום בריונות הרשת ולא בתחום השיימינג.

שיימינג נגד אנשים רגילים

בניגוד לסלבריטאים, עיתונאים, אמנים, אושיות רשת ואישי ציבור שעושים שימוש ברשתות החברתיות כדי להגדיל את מעגל ההשפעה שלהם ואת היכולת שלהם לשפר מעמד מקצועי ויכולות פרנסה, האדם הפשוט לא רגיל לקבל פידבק המוני ברשת, בטח שלא פידבק שלילי, למעשיו. שיימינג נוהג להציב אדם מוכר או לא ולספר עליו סיפור. סיפור נכון, סיפור שבחלקו נכון או סיפור שנולד בשל טעות בפרשנות – כמו זה שנכתב על אריאל רוניס ז“ל, מנהל לשכת האוכלוסין אשר שם קץ לחייו בעקבות פרסום שלילי בפייסבוק.

המשמעות של חיים בעידן של שיימינג מחייב כל אדם, מותג או ארגון לחשוב טוב טוב על השלכות מעשיו משום שבעידן הנוכחי, ההסבר על מעשיו עלול להיות מול קהל רחב מאוד, מנוכר ולא בהכרח ידידותי. לצד אלו ישנם מי שנכנסים בעל כורחם לפוטנציאל השיימינג והם חשודים בעבירה פלילית, שידם אינה משגת. לאלו ממונה עורך דין מטעם הסנגוריה הציבורית, כדי להתמודד עם ההליך המשפטי, כשהם עדיין בגדר חפים מפשע, אבל בו בעת הם חשופים לשיימינג ואין אף גוף שאחראי לתמוך או להגן עליהם.

שיימינג נגד עובדים

השיימינג תפש מקום של כבוד כמקבילה הפייסבוקית של ”לצעוק על נציג השירות“ ו”אני דורש לדבר עם המנהל“ הטלפוניים, בתוספת פומביות וויראליות המאפיינים את עולם הרשתות. לכן, צריך לזכור ולייחס חשיבות רבה יותר לרופא, למלצר ולנהג האוטובוס שנמצאים בחזית המגע עם הלקוח – אנשים אלו מצויים בסיכון גבוה להפוך מטרה לשיימינג של לקוח או מטופל לא מרוצה. מדובר באנשים פרטיים אשר בשל עיסוקם ופרנסתם, עלולים למצוא את עצמם במוקד שיח ציבורי, שיח שדורש את ראשם בשל פרשנות, שעלולה להיות מוטעית, מעוולה כלשהי.

הדרישה הזו תסתמך על סיפור אירוע שיופץ בפוסט, תמונה או סרטון ויהיה ללא שימוע, משפט או היכרות מעמיקה עם המציאות העובדתית. בחלק מהמקרים זה מסתיים בהפסד פרנסה זמני ובמקרי קיצון, הפיטורין הם הדרך בה המעסיק מתנקה בפני הגולשים וחוזר לשגרה.

החלטתו של אריאל רוניס ז”ל לשים קץ לחייו בעקבות הדברים שנכתבו בפייסבוק מדגישה את החובה של חברות וארגונים לקחת אחריות על שמם הטוב של העובדים שלהם. אחריות זו אינה מסתכמת רק בתשלום שכר ובמתן תנאים סוציאליים, כמתחייב בחוק, אלא גם בהגנה עליהם מפני הרשת. אחריות זו דורשת גיבוש כלים שיתמודדו ויעמדו לימינו של העובד במקרי שיימינג, אשר נובע מתפקידו המקצועי.

בין אם מדובר בדייל, קופאי או מנהל לשכת אוכלוסין, כולם זקוקים להכוונה ולהדרכה על הסכנות שבתופעה, על הדרכים לצמצם את הסיכוי להיות חלק ממנה ומה הם צריכים לעשות במידה והם הופכים למטרה.

להכיר בעידן השיימינג

המציאות השתנתה ומה שאנחנו יודעים היום זאת רק ההתחלה. המלחמה בשיימינג היא מלחמה בטחנות רוח משום שהשיימינג לא הולך לשום מקום. הדבר הנכון לעשות הוא ללמוד איך להתמודד איתו ומתי ניתן להיעזר בו. כדי לעשות זאת מוטב, כי כל אדם, עסק, ארגון ובוודאי איש ציבור, יגדיר את הערכים שלו משום שכך יהיה לו קל יותר להגן עליהם במקרה הצורך. על מעסיקים, ארגונים ורשויות להכין את העובדים שלהם ולתדרך אותם מה לעשות כדי למנוע אירוע שיימינג ומה לעשות אחרי שהוא פורץ.

יש להתייחס ברצינות לתכנים שאנו מפרסמים ברשת ולנסות לקבל את העובדה שהם יגיעו לאנשים שהם פחות סובלניים ומכילים מאיתנו. יחד עם זאת, ראוי להתייחס בספקנות לטקסטים שפוגשים ברשת ויותר מכך, לאפשר לאדם או לארגון את הזכות לשכוח ולפתוח דף חדש.

מטרת החיבור הזה היא להביא את התובנות שלי כאדם שעוסק בתחום השיימינג וחוקר אותו לעומק מזה מספר שנים. אשמח לכל ביקורת, אתגר או שיח שיעשירו את התפישה שאני מניח על סדר היום הציבורי. המטרה היא חברה טובה יותר.

אסף שמואלי,

בלוג המשבריסט

0 0 vote
Article Rating
, , , , , , , ,
​הגיע הזמן שהתקשורת תדע להבחין בין שיימינג לבריונות רשת
שיימינג הוא לא הבעיה הוא פיתרון
הרשמה לעדכונים על תגובות
התראה של
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
תפריט
0
Would love your thoughts, please comment.x
()
x