שימינג ובריונות רשת: המדריך המלא

כתב: אסף שמואלי

מהו שיימינג ומהי בריונות רשת? האם מדובר באותה תופעה או בשתי תופעות שונות? אם כן, מהו ההבדל בין שניהם? המאמר הזה עונה על המון שאלות בתחום השיימינג. הוא ארוך, כבד אבל הוא קריאת חובה לכל מי שעוסק בתחום. ברוכים הבאים.

שיימינג, בריונות רשת, הטרדה ברשת ומושגים נוספים, כגון לינצ'טרנט, אלימות והכפשה ברשת הם חלק מהשיח החדש שמאפיין את עולם הרשת החברתית. מדובר בתופעות ששינו את הסדר החברתי הישן של הפצת מידע לא חיובי על אדם ופרסומו ברבים. הרשת החברתית שברה את המונופול ואת השליטה של השלטון, כלי התקשורת ובעלי ההון על הפצת מידע שאינו חיובי על אדם, עובד או ארגון והעניקה את הכוח הזה גם לגולש הבודד.

מדובר בתופעות רשת אבל במקום שהאקדמיה, איגוד האינטרנט, משרד התרבות או משרד התקשורת יובילו את השיח לגביהן ולגבי המשמעויות שלהן, השיח הזה מובל על ידי גורמים אחרים, כגון משרד לביטחון פנים, משרד המשפטים, משטרת ישראל, עורכי דין וכלי התקשורת. הסיבה לכך היא שהשיח מתמקד בקורבנות, באלו שנפגעו מהרשת וכשמתמקדים בקורבן נפגם הרצון להבחין בין שיימינג לבין בריונות רשת, וישנה נטייה לבלבל בין שני המושגים ואף לטשטש את ההבדל ביניהם.

שיימינג - הכלי האזרחי

היכולת להפיץ מידע שאינו חיובי על אדם או ארגון מהווה אתגר מאוד גדול עבור החברה וכוללת בחובה את השאלה באיזו זכות ובאיזו סמכות יכול אדם אחד להפיץ מידע לא חיובי על אדם אחר. גם הפצת מידע חיובי עלולה לכלול בעיות אתיות של השאלה מהי המוכנות של האדם השני להיחשף, אך יחד עם זאת, מידע שלילי עלול להיות כרוך בפגיעה בשמו הטוב של אדם ואף בפרנסתו ובמשפחתו.

למרבה המזל, השאלה הזו קיבלה כבר תשובה במסגרת החוק לאיסור לשון הרע. חוק זה מנחה מזה מספר עשורים את כלי התקשורת בשאלה כיצד לנהוג בפרסום מידע שלילי אשר עלול לפגוע בשמו הטוב של אדם. האם כלי התקשורת תמיד פועלים לפיו מבלי לחרוג ממנו במילימטר? התשובה היא לא. האם הם לא פעם מנסים לעקוף אותו באמצעים מתוחכמים? התשובה היא כן, החל בפרסום תמונה מפוקסלת שבקלות אפשר למצוא את אחותה המקורית ברשת, וכלה בציטוטים של 'מקורבים' עמוסים בפרטים מזהים ורמיזות על מושא הפוסט. האם הוא נותן מענה מלא? התשובה היא לא. אבל זאת התשתית הקיימת. תוסיפו לכך את השאלה: האם כלי התקשורת, עם כל האתיקה והמקצועיות שלהם לא פעם טועים? התשובה היא כן. כך גם משטרת ישראל, כך גם הפרקליטות וכך גם בתי המשפט שלעתים רחוקות מרשיעים אנשים חפים מפשע.

אבל כשהסדר החברתי משתנה והשליטה בהפצת המידע עוברת מהמוסדות המסורתיים לציבור הרחב, כאן מתחילה הבעיה. כשפוסט אחד יכול לגדוע באיבה קריירה פוליטית של ח"כ מבטיח ופוסט אחר יכול להביא אדם מוערך לתחושת יאוש ולנקיטת צעד קיצוני וטראגי, הכוחות המסורתיים מתחילים לדאוג ולנסות לעצור את הכוח של האזרח באמצעות הטיעוון של מניעת תופעות הרשת שנתקבעו בחברה כשליליות.

תופעת השיימינג נתפשת בישראל (ולא רק) כתופעה שלילית, תופעה פוגענית, סמל לחופש המתירני של הרשת וליכולת לכתוב כל דבר כי הפייסבוק, הוואטסאפ והטוויטר סופגים הכל. לצד זאת מופיעים מדי פעם אירועי שיימינג שנתפשים כ"חיוביים", כאלו שמובילים למעשה טוב או לשינוי נכון. עם האירועים האלו אפשר לזהות את "טיסת השוקולד", יום ההולדת לזיוה ביער בן שמן, השחתת המצודה באשדוד, אירוע האלימות במלון באילת ועוד.

הפצת תמונת עירום היא לא שיימינג

כמי שעוסק בשיימינג מזה מספר שנים וחוקר את הקונספט לעומק מאז ינואר 2015 הציקה לי השאלה כיצד ניתן לדעת מתי שיימינג הוא טוב ומתי שיימינג הוא רע? האם באמת יש מונח כזה שיימינג טוב ושיימינג רע או שמדובר בהגדרה סובייקטיבית? יותר מכך, גם כשטיפלתי באירועי שיימינג מאוד חריגים, כמו האשמת השווא של נהג אגד על שאיחל מוות לבנה התינוק של נוסעת (דבר שלא קרה), גם אז לא סברתי שהשיימינג הוא רע, סברתי שהוא מכיל בעייתיות.

במסגרת המחקר העצמאי שביצעתי מצאתי שלשיימינג יש 4 מאפיינים בעייתיים: פוטנציאל תפוצה ללא גבולות, תיעוד נצחי, היעדר אתיקה שמכיל טעות בפרשנות ודילוג על העיקרון העיתונאי של בקשת תגובה, ופוטנציאל התפתחות לשיח חריג בהחלט, שאפרט לגביו בהמשך.

יחד עם זאת, אי אפשר היה להימנע מכך שכל אירוע שיימינג שבו נתקלתי, בין אם טיפלתי בו באופן אישי, בין אם חוויתי אותו באופן אישי או בזמן אמת, או בין אם קראתי לגביו בדיעבד - כל אירוע שיימינג כזה השיק לתחום הנורמטיבי, לתחום הערכי. לעומת זאת, כל אירוע בריונות רשת, הטרדה ברשת, הפצת תמונות ברשת ואלימות רשת שבו נתקלתי לא נגע לתחום הערכי, הוא התמקד בהגשת סיפור שמכיל בעיקר שני דברים: עלבון וזהות הקורבן - כך היה בהפצת תמונות העירום של ענת הראל, כך היה בהפצת מידע שקרי על הרגליה המיניים של מורה בראשון לציון וכך היה גם בהתעללות שעבר דודאל מזרחי ז"ל אשר גרמה לו לשים קץ לחייו.

ניסיון למצוא חוקיות

ברור לכל אדם, שטיפול באירוע שיימינג שמכיל שיח נורמטיבי, גם אם הוא מכיל טעויות עובדתיות בסיפור האירוע, לא צריך להיות מטופל באותה חומרה כמו אירוע של הפצת תמונת עירום של נערה בת 15 שמתקלחת בבית ספרה לאחר שיעור ספורט. במקרה אחד מדובר בטעות ובמשמעות הבעייתית של שימוש בפלטפורמה וירלית להפצת מסרים, ובמקרה השני מדובר במעשה מכוון שנועד לספק את היצר של היוזם שלו ולאחר מכן לענות ליצר המציצנות של כל משתף ומשתפת.

השאלות האלו הקשו עלי ודחפו אותי למצוא חוקיות נוספת, חוקיות שתוכל להבחין באופן מיידי וברור בין שיימינג לבין בריונות. בהיעדר הסבר או הגדרה מקובלת ברחבי הרשת החלטתי להתמקד בהגדרות המקוריות של בריונות רשת ושל שיימינג ולמצוא בעצמי את ההבדל שיבחין ביניהן. בעוד בריונות רשת מהווה העתקה של זירת פעילות הבריונות מהמרחב הפיסי למרחב הדיגיטלי, השיימינג היא פעולה שנועדה לבייש אדם. דומה שרוב העוסקים בתחום עצרו כאן ולא נטו לברר ולהבחין בין פעולת הביוש לבין פעולת ההכפשה, הפגיעה, ההעלבה, ההשמצה או התקיפה - המיוחסת בטעות לשיימינג.

בושה היא תחושה קשה ואף צורבת, אשר מאפיינת אדם שהזולת חשף את קלונו, את העובדה כי הוא חרג מהנורמות החברתיות. מכאן ניתן להבין, כי בושה היא תוצאה של חריגה מנורמות ופעולת הביוש היא הצבעה על חריגה של אדם מנורמה חברתית. ברגע שמקבלים את האבחנה הזו, קל יותר להבין כי שיימינג הוא אקט של "פיקוח חברתי" וכי, מטרתו של יוזם שיימינג היא לעשות מעשה כנגד הפרה של נורמה חברתית. זאת בניגוד למי שיוזם מעשה בריונות רשת, שמטרתו היא סיפוק צורך עצמי באמצעות פגיעה באחר.

"מודל שמואלי"

ההבחנה בין שתי המטרות המנוגדות הללו, האחת חברתית והשנייה אינדיבידואלית ואף אנוכית, מניחה את היסודות למודל שפיתחתי להבחין בין שתי התופעות. המודל שהצגתי, ושהוצע לי לכנות אותו "מודל שמואלי", מתבסס על הגותו של עמנואל קאנט בתחום המעשה המוסרי ומדבר על "מבחן הכוונה". לפי מבחן הכוונה, לא תוצאת המעשה היא זו שקובעת את מוסריותו אלא הכוונה שעומדת בבסיסו. כלומר, אם הכוונה של יוזם אירוע הרשת היא כוונה חברתית, כוונה של "תיקון עולם", תיקון מצב לא רצוי, תיקון טעות או הצבעה על עוול, אנו נמצאים במחוזות השיימינג ובניסיון לשנות מציאות לא רצויה ולהתאימה לנורמות החברתיות. לעומת זאת, אם המטרה של יוזם האירוע הוא השפלה, השתקה, העלבה, הקטנה, השמצה או השגת סיפוק עצמי שעלול לגרום לפגיעה במושא האירוע, אנו נמצאים במחוזות בריונות הרשת.

השימוש ברשת החברתית לבצע את הביוש גורמת לקהל רב יותר להגיע ל"רחבת העיר" ולחזות במופע המרכזי. התיעוד הנצחי של גוגל ופייסבוק פוגם ביכולת להדחיק אירוע לא נעים ויותר מכך, לגרום לאירוע שבעבר נחשב נורמטיבי, להיתפש בעתיד כמביך. ולכן, מבחינת מטרת השיימינג, הדמות שרואה את החצים החברתיים מופנים אליה, אין הבדל בין ביוש לבין פגיעה, הכפשה או השמצה. להיפך, ההחרפה של התחושה היא כלי שמאפשר לנפגע השיימינג לעורר הזדהות מסביבתו הקרובה וסולם למחילה חברתית.

לא ניתן ואסור לעצור את השיימינג

אבל הסוגיה כאן היא לא האדם הבודד אלא החברה. והשאלות שצריכות להישאל הן האם האינטרס הציבורי הוא עצירת השיימינג ומניעתו כדי להגן באופן גורף על כל אדם שעלול להיפגע משיימינג, והאם בכלל ניתן לעצור את השיימינג? האם ניתן מבחינה רגולטורית, חברתית או חינוכית למנוע מבן אדם שחש תחושה עזה של חוסר צדק או תחושת עלבון כתוצאה מעוול מוטעה שנעשה לו, לשתוק ולוותר על היכולת שמקנה לו הרשת החברתית. ובניסוח אחר, האם הסיכוי שאדם יבוייש שלא בצדק שווה את הפגיעה האנושה בחופש הביטוי של הפרט?

לדעתי התשובה היא לא משתי סיבות: הראשונה, אסור לפגוע בכלי שמאפשר לציבור הפשוט, לאזרח מן השורה לומר את דברו, בכלי שמאזן את הכוח שלו מול עסקים, ארגונים, רשויות, חברות ומשרדי ממשלה, שבכוחם להתיש אותו ולמנוע את זכויותיו. השנייה, זו גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה. כל עוד המדינה שלנו תשאף להיות דמוקרטית לא יהיה ניתן להשתיק צעקה שתנבע מתחושה של אי צדק.

לאחר שהגדרנו מהו שיימינג ומהי בריונות רשת, נתמקד בשאלות הנוספות שנשארו פתוחות: האם יש שיימינג טוב ושיימינג רע? האם ניתן להתמודד עם שיימינג וכיצד החברה צריכה לנהוג כלפי אנשים שעלולים להיות חשופים יותר לשיימינג מאחרים? לאחר שבחנתי עשרות, אם לא מאות מקרי שיימינג וחשוב מכך, לאחר שהגעתי לתובנה כי שיימינג הוא תלוי נורמה והוא מוגדר ככזה כל עוד הכוונה של היוזם שלו היא לשנות מצב לא רצוי, לא ניתן להגדיר שיימינג כשיימינג טוב או רע.

אין שיימינג רע - יש נורמה שנויה במחלוקת

שיימינג הוא כמו מכונית. יש לו יתרונות ויש לו חסרונות. במקרה של מכונית אלו הנגישות, העצמאות וקיצור זמני הנסיעה אל מול זיהום האוויר והיבשה, הפרבור ותאונות הדרכים, ובמקרה של שיימינג אלו יהיו היכולת לתקן מצב לא רצוי מול התפוצה, התיעוד, היעדר האתיקה והסיכוי שאירוע השיימינג יהפוך לאירוע בריונות רשת או לינצ'טרנט.

ההחלטה שאין דבר כזה שיימינג רע הפעימה אותי אבל העמידה אותי באתגר לא פשוט לנוכח המושג "באדי שיימינג" או "פאט שיימינג", שהוא ביוש לאנשים ובעיקר לנשים במידות גדולות ומקרים נוספים. המקרה שהטריד אותי יותר מכולם (והוא מצורף כאן כתמונה) הוא צילומסך מקמפיין פרסומי בפייסבוק שקורא לבני נוער לעשות אאוטינג (שכרוך בשיימינג) לחבריהם הבתולים. אלו כמעט הצליחו לסדוק את התאוריה שלי אבל ללא הצלחה, כי בפועל אינני מתנגד לעקרון השיימינג, אני מתנגד לנורמה שכופה על אנשים להיות יפים ולשתוק, להיות רזים ולא שמנים או מלאים, וגם לנורמה לפיה בני נוער צריכים לאבד את הבתולים בגיל מסויים ולא במקום ובזמן (ועם הפרטנר) המתאימים.

כך למעשה, ההתנגדות או הקבלה של הנורמה החברתית היא זו שקובעת את מידת הקבלה או הדחייה שלנו את השיימינג. אם אנחנו אדישים לנורמה, סביר להניח שהנטייה שלנו תהיה לחשוב שהביוש אינו ראוי. יותר מכך, סיבה זו עלולה לגרום לשיימינג להחטיא את מטרתו וזאת משום שכדי ששיימינג יבייש הוא צריך שמושא השיימינג יקבל את הנורמות שבשמן הוא מבוייש. אם הנורמות אינן חלק מאורח חייו, זה יסתכם באמירה פוגענית ומטרידה שבפועל אין לה השפעה. 

איזון ביחסי לקוח מותג

מכאן נשארנו עם שתי שאלות: האם ניתן להתמודד עם שיימינג ומה החברה צריכה לעשות כדי להגן על אלו שחשופים יותר לשיימינג. התשובה לשאלה הראשונה היא כן, ניתן להתמודד עם שיימינג. במסגרת המחקר וכתיבת בלוג המשבריסט שלי, הגדרתי 5 כלים בהם ניתן להשתמש כדי להתמודד עם שיימינג: 1. התעלמות. 2. כלים טכניים של האפליקציות החברתיות, כגון דיווח, תיוג, הודעות אישיות וקידום ממומן. 3. כלים משפטיים במקרים מאוד מסויימים. 4. שיח שמתמודד עם הביקורת החברתית או נותן לה הסבר אחר. 5 ניהול מוניטין, שיפעל לדחיקת הפרסומים השליליים בתוצאות החיפוש בגוגל. למידע נוסף, כנסו לבלוג

שיימינג הוא כלי של צרכנים, לקוחות, תושבים, אזרחים, פעילים חברתיים ועוד לאזן את הכוח של עסקים, חברות, תאגידים, רשויות וממשלה. שיימינג הוא כלי של האזרח או התושב החלש מול אדם חזק ממנו שמתנהג בחוסר התחשבות ובזלזול בסדר הציבורי הנהוג, לדוגמא קבוצת הגינוי על חנייה לא מתחשבת או צילום התנהגות בריונית, צילום אירוע פלילי, צילום מקרים שבהם שוטר או פקח פועלים בניגוד לחוק. אלו הם סעדים שמעניקה הרשת החברתית לחוסר האמון שחש האזרח הקטן לרשויות ולחוסר היכולת של הרשויות לתת פתרון כולל ולהיות בכל מקום ובכל זמן.

פגיעה ביכולת הזו תחליש את האזרח ולכן היא עלולה להיות בעייתית מאוד. אם כך הסוגיה האחרונה שנשארה בלתי פתורה היא כיצד החברה צריכה לנהוג כלפי אנשים שעלולים להיות חשופים יותר לשיימינג מאחרים? אוכלוסיה זו מתחלקת לשלושה: ילדים ונוער, אנשים אלמונים יחסית שזוכים לבולטות תקשורתית וציבור העובדים ונושאי תפקיד.

שיימינג ובני נוער

יש בעייתיות מאוד קשה להגדיר את אירועי הרשת שמאפיינים את גיל הילדות והנעורים כשיימינג. גם אם אירוע רשת מוכיח ילד או נער על חריגה מ"נורמות חברתיות", הקושי להגדיר אותו כשיימינג מורכב משני היבטים: לילדים ולבני נוער יש מערך פיקוח חברתי מובנה: הורים, מערכת בית ספרית, תנועת נוער, מתחם פעילות חברתית, מתנ"ס ובגיל צבא גם את המערכת הצבאית. לאלו יש כלי הדרכה וענישה לטפל בהפרה של נורמה חברתית ועל כן אם המטרה היא אינה חריגה של מערך הפיקוח, אין לבן הנוער את אותו הצורך של האדם המבוגר לפנות לרשת כסעד לפיקוח חברתי יורד.

שנית, החיים בחברה סגורה יחסית, אשר מנהלת חיים חברתיים במרחב זמן וגאוגרפי מסויים (בית ספר לדוגמא, תנועת נוער, מקומות בילוי או מתחמי רשת מוסכמים - קבוצת וואטסאפ) גורמת למצב שהוקעה פומבית של ילד או בן נוער עשויה לזכות את יוזם האירוע בנקודות חברתיות. כלומר, יש חשש שהמניע לפעולת הביוש אינה תיקון עוול אלא הצבעה עליו כדי להקטין, לפגוע, להעליב או להשתיק, ומכאן לגרום ליוזם האירוע סיפוק עצמי וחברתי מהסבל שנגרם למטרת האירוע. כלומר, פעולת הביוש בקרב ילדים ובני נוער היא לרוב בתחום בריונות הרשת ולא בתחום השיימינג.

שיימינג נגד אנשים

בניגוד לסלבריטאים, עיתונאים, אמנים, אושיות רשת ואישי ציבור שעושים שימוש ברשתות החברתיות כדי להגדיל את מעגל ההשפעה שלהם ואת היכולת שלהם לשפר מעמד מקצועי ויכולות פרנסה, האדם הפשוט לא רגיל לקבל פידבק המוני ברשת, בטח שלא פידבק שלילי, למעשיו. שיימינג נוהג להציב אדם מוכר או לא ולספר עליו סיפור. סיפור נכון, סיפור שבחלקו נכון או סיפור שנולד בשל טעות בפרשנות - כמו זה שנכתב על אריאל רוניס ז"ל, מנהל לשכת האוכלוסין אשר שם קץ לחייו בעקבות פרסום שלילי בפייסבוק.

המשמעות של חיים בעידן של שיימינג מחייב כל אדם, מותג או ארגון לחשוב טוב טוב על השלכות מעשיו משום שבעידן הנוכחי, ההסבר להם עלול להיות מול קהל רחב מאוד, מנוכר ולא בהכרח ידידותי. לצד אלו ישנם מי שנכנסים בעל כורכם לפוטנציאל השיימינג והם חשודים בעבירה פלילית, שידם אינה משגת. לאלו ממונה עורך דין מטעם הסנגוריה הציבורית, כדי להתמודד עם ההליך המשפטי, אבל בו בעת הם חשופים לשיימינג ואין אף גוף שאחראי לתמוך או להגן עליהם.

אחד המקרים הבולטים הוא זה שאירע בשנה שעברה ובמסגרתו נעצרה תושבת דימנה בחשד להתעללות בכלבה בעלת השם נים. עורך הדין שמונה לה מטעם הסנגוריה הציבורית הצליח להוכיח את חפותה מעבירת התעללות אולם הגולשים ברשת סירבו לתת אמון בהליך המשפטי וקיימו ברשת הליך חליפי, שכולל תביעה, שיפוט מהיר, גינוי, הוקעה, חשיפת פרטים (שהיו אסורים בצו בית משפט) וניסיונות להקים התארגנויות נקמה בבעלת הכלבה. על מדינת ישראל למצוא את הדרך להגן על החלשים גם מפני פגעי הרשת.

שיימינג נגד עובדים

השיימינג תפש מקום של כבוד כמקבילה הפייסבוקית של "לצעוק על נציג השירות" ואחיה התאום "אני דורש לדבר עם המנהל" הטלפוניים, בתוספת פומביות וויראליות המאפיינים את עולם הרשתות. לכן, צריך לזכור ולייחס חשיבות רבה יותר לרופא, למלצר ולנהג האוטובוס שנמצאים בחזית המגע עם הלקוח ולכן גדל הסיכוי שלהם להפוך מטרה לשיימינג של לקוח או מטופל לא מרוצה.

מדובר באנשים פרטיים אשר בשל עיסוקם ופרנסתם, עלולים למצוא את עצמם במוקד שיח ציבורי, שיח שדורש את ראשם בשל חשש מעוולה כלשהי. הדרישה הזו תסתמך על סיפור אירוע שיופץ בפוסט, תמונה או סרטון ויהיה ללא שימוע, משפט או היכרות מעמיקה עם המציאות העובדתית. בחלק מהמקרים זה מסתיים בהפסקת עבודתם ובמקרי קיצון, הפיטורין הם הדרך בה המעסיק מתנקה בפני הגולשים וחוזר לשגרה.

החלטתו של אריאל רוניס ז"ל לשים קץ לחייו בעקבות הדברים שנכתבו בפייסבוק מדגישה את החובה של חברות וארגונים לקחת אחריות על שמם הטוב של העובדים שלהם. אחריות זו אינה מסתכמת רק בתשלום שכר ובמתן תנאים סוציאליים, כמתחייב בחוק, אלא גם בהגנה עליהם מפני הרשת. אחריות זו דורשת גיבוש כלים שיתמודדו ויעמדו לימינו של העובד במקרי שיימינג, אשר נובע מתפקידו המקצועי.

בין אם מדובר בדייל, קופאי או מנהל לשכת אוכלוסין, כולם זקוקים להכוונה ולהדרכה על הסכנות שבתופעה, על הדרכים לצמצם את הסיכוי להיות חלק ממנה ומה הם צריכים לעשות במידה והם הופכים למטרה. 

 

לסיכום,

המציאות השתנתה ומה שאנחנו יודעים היום זאת רק ההתחלה. המלחמה בשיימינג היא מלחמה אבודה משום שהשיימינג לא הולך לשום מקום. הדבר הנכון לעשות הוא ללמוד איך להתמודד איתו ומתי ניתן להיעזר בו. כדי לעשות זאת מוטב, כי כל אדם, עסק, ארגון ובוודאי איש ציבור, יגדיר את הערכים שלו משום שכך יהיה לו קל יותר להגן עליהם במקרה הצורך. על מעסיקים, ארגונים ורשויות להכין את העובדים שלהם ולתדרך אותם מה לעשות כדי למנוע אירוע שיימינג ומה לעשות אחרי שהוא פורץ. יש להתייחס ברצינות לתכנים שאנו מפרסמים ברשת ולנסות לקבל את העובדה שהם יגיעו לאנשים שהם פחות סובלניים ומכילים מאיתנו. יחד עם זאת, ראוי להתייחס בספקנות לטקסטים שפוגשים ברשת ויותר מכך, לאפשר לאדם או לארגון את הזכות לשכוח ולפתוח דף חדש.

 

מטרת החיבור הזה היא להביא את התובנות שלי כאדם שעוסק בתחום השיימינג וחוקר אותו לעומק מזה מספר שנים. אשמח לכל ביקורת, אתגר או שיח שיעשירו את התפישה שאני מניח על סדר היום הציבורי. המטרה היא חברה טובה יותר.

אסף שמואלי,

המשבריסט

 
מודל שמואלי להבחנה בין שיימינג לבין בריונות רשת
טיסת השוקולד: שיימינג שאינו נתפש כשלילי. צילומסך
פרסומת שמעודדת שיימינג לבני נוער בתולים