ממשלת ישראל החליטה לשנות את שם המלחמה מ"חרבות ברזל" ל"מלחמת התקומה". דיון ציבורי אמיתי לא היה כאן, חלופות לבחירה לא היו כאן, גם לא הקשבה לביקורת ולהתנגדות הציבור. מה שהיה הוא רעיון של ראש ממשלה שעלה להצבעה, ובאופן לא מפתיע — התקבל. על פניו, מדובר בהחלטה שבסמכות הממשלה לקבל, החלטה טכנית פשוטה. אבל בפועל, ברור לכל שלא מדובר בהחלטה כלאחר יד ושיש לה מטרות. זה ניהול משבר באמצעות מיתוג מחדש.
למרות ההחלטה הזו, רק לתמימים ביותר או למעריצים השרופים ביותר של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ברור שהשם הזה יתפוס. למרות שאין ויכוח על הסמכות של הממשלה לקבל החלטה סמכותניות, זה בדיוק מסוג ההחלטות, שמדגישות על תום עידן הסמכות (אם הנושא מעניין, אפשר להזמין הרצאה של המשבריסט בנושא). השם "מלחמת התקומה" יגרור מופעי דווקאות, יפגוש התנגדות הורים שכולים, כתף קרה עד דווקנית מכלי תקשורת, עיתונאים ויוצרי תוכן וזאת עוד לפני שניגשנו למה יקרה לערך בוויקיפדיה.
ספין קלאסי שיגרור בעד ונגד
האמירה הבולטת בתחום היא ש"מי שגרם למחדל לא יכול לכבס אותו בשם אחר". החדשות הן שגם אם נתניהו גרם למחדל של 7 באוקטובר, הוא יכול "לכבס" אותו עם שם אחר. מדובר בחלק מסמכויות הממשלה ובנוסף לזה, יש לו גם שליטה במערכי התודעה שקובעים את העתיד הפוליטי והמוניטיני של נבחרי הציבור הימניים. כמו כן, הוא יכול מסיבה פשוטה וכאובה: חזרנו ל-6 באוקטובר, למקום המוכר והבטוח שבו כל התנגדות להחלטה שלו, מתפרשת ככזו המגיעה מהתנגדות אליו. וכך לזכות בתמיכה.
ההחלטה לשנות את שם המלחמה היא עוד כלי בדרך למימוש היעד הזה. כי עם כל הכבוד לדעה הלא פופולרית של השר עמיחי שיקלי (שנמנע בהצבעה על שינוי השם), ההתנגדות להחלטה לקרוא למלחמה בשם היא "עוד מקרה שבו השמאל לא מקבל את הכללים הדמוקרטיים, שבו ממשלה נבחרת יכולה לקבל החלטות" — וזה בדיוק מה שנתניהו מחפש. נתניהו כיום מחפש את הדרך להיבחר שוב לראשות הממשלה והדרך שלו היא להמריץ את המחנה ולגבש אותו מחדש. ההחלטה הזו היא עוד כלי בארגז הכלים, ספין קלאסי שיגרור בעד ונגד.
- מלי וליאל ברחו לארגנטינה והכריחו את בנק ירושלים לנהל משבר
- של מי המשבר הזה? מה שכולם פספסו בריאיון של ברק אברמוב
- הניצחון המשפטי הוביל לפגיעה במותג – הבקלש של גיטרות פנדר
- אם למנכ"ל היתה נגישות למודל הבינה של המשבריסט, הוא לא היה טועה
- פרשת גניבת הלגו ממחיש איך משבר מתבשל במשך שנים
טעות טקטית במהלך האסטרטגי
ולמרות זאת, גרירת הרגליים של חמאס במימוש חלקו בהסכם החזרת החטופים החללים והשליטה האבסולוטית של הארגון בעזה, מעידים עד כמה השם "תקומה" פומפוזי מדי, קצר רואי ועלול להיות מביך. אם לא די בכך, ההתפתחות של היממה האחרונה, בדגש על חילופי האש במרחב רפיח, שעלולה להתגלגל למלחמת התקומה השנייה – מלמדת על עומק הפער שבין יומרות לבין מציאות.
דווקא בנקודה הזאת עלולה להתגלות טעות טקטית במהלך האסטרטגי להשבת שיח ה-6 באוקטובר. כי לא מדובר בעוד החרמה של נשיא בית המשפט, או בגלגול היועצת המשפטית לממשלה בזפת ונוצות, אלא באירוע שבו קצת קשה לגשר על הפער הזה שבין יומרות למציאות — כי אם יש משהו שיכול לשבור את מגמת החזרה לשיח הישן, זו התובנה שיש צדק במה שהצד השני אמר, ושכנראה הוא לא כל כך נורא. כל עוד מדובר בסיכת חטופים, בנשיא בית המשפט העליון או ביועמ"שית, זה קל, אבל ברגע שמדובר על הבטחה שיווקית למלחמה, שרחוקה מאוד מהמימוש שלה, זה עשוי להיכשל.
הבעיה של נתניהו בעניין זה, היא שהמיתוג מחדש של מלחמת חרבות ברזל כמלחמת התקומה הוא הימור. לא רק שהוא הימור, הוא הימור עם סיכויים מאוד קלושים להתממש ופוטנציאל של נזק למותג נתניהו. אם זה ייכשל, לא רק שנתניהו לא הצליח במהלך שהשקיע בו לא מעט, הוא נכשל בהגדרת המלחמה, בסיפור של המלחמה ומכאן גם בסימני השאלה שעלולים להיות מוצבים על הניהול שלה. כלומר, לא רק על מחדל 7 באוקטובר, אלא על ניהול המלחמה כולה.
